"פרחים בבוץ" (Mudbound), ביקורת

נטפליקס מנסים להיכנס לעסקי האוסקר כבר כמה שנים, אבל לא מצליחים לתקוע יתד באקדמיה. זה התחיל עם "חיות ללא לאום" (Beasts of No Nation) של קארי פוקונגה בשנת 2015, שלא נכנס לרשימות המועמדים. בשנה שעברה הם דווקא כן הצליחו, עם הסרט הדוקומנטרי "ה-13" של אווה דוברניי. השנה, סרט בהפקתם והפצת של חברת הסטרימינג הגדולה, "תחילה הם הרגו את אבי" (First the Killed My Father) של אנג'לינה ג'ולי נבחר לייצג את קמבודיה בקטגורית הסרט הזר. אבל נראה שהתקוות של נטפליקס יתגשמו עם האפוס המשפחתי של די ריס – "פרחים בבוץ" (Mudbound), שהופך לאט-לאט לאחד המתמודדים החזקים של השנה באוסקרים.

אפשר להבין מדוע "פרחים בבוץ" מקבל תהודה רבה כל-כך, בעיקר על רקע האקלים הפוליטי-חברתי בארצות-הברית. זוהי יצירה לא פשוטה על מתח בין-גזעי בין שתי משפחות, אחת לבנה ואחת שחורה, שמוציא החוצה כמה מהשלדים המכוערים ביותר שיש לאמריקה להציע. בנוסף, הוא מבוים בידי אישה אפרו-אמריקנית צעירה ולא מעט מאנשי הצוות של הסרט הן נשים. כל אלו הפכו אותו לסרט מדובר, אבל הוא מצליח להתעלות מהמשבצת של סרט "חשוב" שעוסק בנושאים חברתיים ובעיקרם יחסים בין-גזעיים וגזענות, בזכות עשייה קולנועית משובחת וסיפור מצוין.

"פרחים בבוץ" מתרחש על רקע מלחמת העולם השנייה ומפגיש בו שתי משפחות בחווה במיסיסיפי. האחת, משפחת מקאלן הלבנה, היא בעליה של השטח. ראש המשפחה הנרי (ג'ייסון קלארק), מביא את אשתו (קארי מאליגן), שתי הבנות שלהם ואביו (ג'ונתן בנקס) לחווה החדשה שהוא רק רכש. בחווה כבר גרים ועובדים בשטח שכור משפחת ג'קסון האפרו-אמריקנית, מרובת הילדים, שבראשם עומדים האב, האפ (רוב מורגן) והאם, פלורנס (מארי ג'יי. בילג). כל אחת מהמשפחות שלחה את אחת מבניה למלחמה – מקאלן את ג'יימי (גארט הדלונד) הטיס, וג'קסון את רונסל (ג'ייסון מיטשל) הטנקיסט.

את הסרט ביימה וכתבה במשותף די ריס, שמאחוריה פיצ'ר אחד (Pariah) עצמאי שהפך לחביב מבקרים ופסטיבלים, סרט טלוויזיה אחד שהעניק לה מועמדויות לאמי ("בסי", המבוסס על חייה של בסי סמית') ועוד עבודות בטלוויזיה. זהו סרטה הגדול הראשון של הבמאית בת ה-40, אבל היא מגיעה אליו עם ביטחון עצום. "פרחים בבוץ" מרגיש כמו דרמה כבדה קלסית שנעשתה בידי יוצר מנוסה. זוהי יצירה רחבת ידיים שמאגדת בתוכה את סיפורן של שתי משפחות שונות המתנגשות בזמן תקופת מעבר לא רק באמריקה, אבל בעולם כולו. תסריטם של ריס ו-וירג'יל וויליאמס, המבוסס על ספרה של הילארי ג'ורדן עמוס לעייפה בדמויות ובמתח שבין שתי המשפחות, אבל הוא מצליח לאזן בין כולם ולתת לכל אחד את הזמן שלו להתפתח בתור דמות עגולה ולתת עוגן למעשים של כולם.

תמונה קשורה

"פרחים בבוץ" מצייר לנו את תמונות המשפחות זה לצד זה, ככה שאנחנו לא מפספסים דבר. כל שלב מפורט ואנחנו נמצאים לצד בני המשפחות לאורך כל הדרך. כל הדמויות שקועות במצב כזה או אחר של יגון וניסיון בנייה מחדש, והסרט נוטף תימות של גאולה. גאולה למשפחה השחורה, צאצאים לעבדים שמנסים להרוויח את לחמם ומקומם בעזרת עבודה קשה והקרבה רבה. אבל גם גאולה לבני המשפחה הלבנה, שלפחות בחלקם, מנסים לקבל את שכניהם ולהשתחרר משלשלות העבר. לא סתם הבן הלבן הוא טיס, בשמיים, חופשי כמו ציפור לטוס, אבל בעצם כלוא בתוך מכונת הרג ממנה אי-אפשר לברוח. בעוד הבן השני, האפרו-אמריקאי, נמצא על הארץ, באדמה, כמו אבות-אבותיו, גם הוא כלוא בתוך כלא של מתכת, הטנק. רונסל, בן משפחת ג'קסון, רואה את עצמו וחבריו האפרו-אמריקנים ליחידה כמשחררים. הם הגיעו לאירופה כדי להציל, לא להרוג. ג'יימי מקאלן רואה את עצמו רק כרוצח.

הסרט מלא באימג'ים יפיפיים, תודות לבימוי הנהדר של די ריס, המתגלה כאן ככוח עולה בשמי הוליווד, והצלמת שלה, רייצ'ל מוריסון. היא עבדה כבר על סרטים עצמאיים מדוברים אחרים, "תחנת פרוטוויל" ו"Dope", וגם היא עובדת כאן לראשונה על סרט גדול מימדים. שילוב הכוחות בין השתיים עובד מעולה והסרט מרגיש כמו עבודה מלאה ושלמה, עם כוח יצירתי גדול מאחוריו. גם המלחינה, טאמר-קאלי, עושה עבודה מצוינת בסרט עם פסקול מערער שרודף את היצירה לאורך כל אורכה.

ל"פרחים בבוץ" אנסמבל שחקנים רחב, וכולם עושים בו עבודה נהדרת. קארי מאליגן ממש זורחת בסרט הזה והיא מגלמת את התסכול הרב של דמותה עם המון כשרון. אם משפחת מקאלן היא דמות שלא פשוט לחבב, למרות הדרך החביבה בה היא מוצגת בסרט, אבל כמה רגעים של חסד והופעה גדולה של מאליגן עוזרים מאוד. ג'ייסון מיטשל עושה גם הוא תפקיד ענק. אחרי כמה תפקידי משנה בשנים האחרונות הוא עובר לקדמת הבמה ומתגלה כשחקן עם המון רגש. גם רוב מורגן ומארי ג'יי. בילג, בתור אב ואם משפחת ג'קסון בהתאמה, משחקים את הכאב של ראשי משפחה אפרו-אמריקנית בתקופה לא פשוטה מצוין. עוד שחקן אחד ששווה להתעכב עליו הוא גארט הדלונד, שעד היום לא ממש האמנתי לו, אבל ב"פרחים בבוץ" הוא אחד מהשחקנים הבולטים ביותר והוא מגלם את אחת הדמויות החשובות והעגולות ביותר בסרט.

הסרט נפתח עם האחים לבית מקאלן, שקוברים את אביהם. הם חופרים בור, אבל כאשר הנרי מגלה שזה קבר עבדים, הוא לא מוכן לקבור את אביו עם שחורים. זה נותן את הטון לכל היצירה שתבוא. משפחה שנולדה לגזענות המתנגשת עם מציאות שמלאה באפרו-אמריקנים שחיים לצדם, ששני בניה פונים לשני כיוונים שונים. הבכור בעקבות העובדה שכך הוא רואה לנכון לדאוג למשפחתו החדשה והצעירה וחוסר היכולת שלו להתרחק מחשבתית מאביו. הצעיר יותר בוחר בדרך אחרת, בעיקר כי חווה את זוועות המלחמה והבין דבר מה שאחיו עדיין לא הצליח, וכנראה גם לא יצליח, להבין.

תוצאת תמונה עבור ‪mudbound‬‏

"פרחים בבוץ" הוא סרט חשוב וגדול, וגם אם מקלפים ממנו את כל זה, הוא נשאר פשוט סיפור יפה עם תסריט חכם ובימוי מהודק. הוא לפעמים יכול להתפזר, לפעמים החלוקה שלו לטובים ורעים היא ברורה מדי והוא מרגיש לפרקים עמוס לעייפה, אבל בסופו של דבר – זוהי יצירה מעולה לא רק כי היא עוסקת בגזענות, במתח בין-גזעי וכי ביימה אותו אישה, אלא בגלל שכל חלקיו מתחברים ביחד על מנת לייצר שלם אורגני שעובד כמו שצריך. יש לו את כל האלמנטים של יצירת מופת, אבל בסופו של דבר הוא מצליח להיות רק סרט משובח – וזה בסדר גמור.

מחשבה אחת על “"פרחים בבוץ" (Mudbound), ביקורת

  1. פינגבאק: "הפנתר השחור", ביקורת – תרבות רעה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s