ביקורות מארוול 2017: "שומרי הגלקסיה, חלק 2", "ספיידרמן: השיבה הביתה" ו"תור: ראגנארוק"

היקום הקולנועי של מארוול הוא הפרנצ'ייז הכי גדול בעולם כרגע. למרות החזרה לחיים של היקום של "מלחמת הכוכבים", מארוול ייצרה יקום קולנועי אורגני ולינארי שכל סרט בו מוביל להבא בתור, מכונה משומנת שמוציאה בכל שנה שני סרטים – והשנה שלושה – ומביאה לחיים גיבורי קומיקס גדולים ומוכרים לצד כאלו אלמוניים שרק עכברי קומיקס מכירים את שמם. עם ארבעה סרטים שעברו את רף ההכנסות של מיליארד דולר ("הנוקמים", "הנוקמים: עידן אולטרון", "איירון מן 3" ו"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים"), 17 סרטי קולנוע, 10 סדרות טלוויזיה, יחס חם (בדרך כלל) מהמבקרים והצלחה כלכלית עצומה הפכו את מארוול לחיה הכי גדולה שיש להוליווד להציע. השנה, כהכנה לסרט הכי גדול שלהם עד כה – "הנוקמים: מלחמת האינסוף", שיגיע במאי – שחררו מארוול שלושה סרטים. שני המשכים, אחד לסרט אהוב והשני לסדרה הכי פחות טובה של המותג, וסרט שמחזיר את אחד הגיבורים האהובים של מארוול הביתה.

אחרי שכל שלושת הסרטים האלו הגיעו לבתי הקולנוע לאורך החצי שנה האחרונה (יחד עם האכזבה העצומה מ"ליגת הצדק" של DC), הגיע הזמן לדבר עליהם. "שומרי הגלקסיה, חלק 2", "ספיידרמן: השיבה הביתה" ו"תור: ראגנארוק", ביקורות ומחשבות.

"שומרי הגלקסיה, חלק 2" (Guardians of the Galaxy Vol. 2)

בשנת 2014 קרה נס קטן. מארוול החליטו להוציא לבתי הקולנוע סרט שמתבסס על חבורה של דמויות שהרוב הגדול של הקהל לא מכיר, ולהפקיד אותו בידיו של במאי לא מנוסה שעד כה התנסה אך ורק בסרטי אימה וסאטירות קטנות. התוצאה הייתה "שומרי הגלקסיה", שהיה ונשאר אחד מהסרטים היותר מוצלחים של הפרנצ'ייז. אופרת חלל מוטרפת ומצחיקה שהגיעה משום-מקום והראתה כמה אומץ ויצירתיות יש במארוול. אחד הסרטים המצופים ביותר ממארוול, ומהבמאי שהפך לכוכב, ג'יימס גאן, היה ההמשך לאותו סרט מפתיע. והוא הגיע השנה.

הבעיה של "שומרי הגלקסיה, חלק 2" היא שהוא הגיע לבתי הקולנוע עם מערך ציפיות עצום. לסרט הקודם בסדרה היה את אלמנט ההפתעה, ולסרט הזה לא הייתה את הפריבילגיה הזו. אנשים חיכו וציפו לבואו והתוצאה הסופית אמנם לא הייתה רעה, אבל מאוד מאכזבת. ג'יימס גאן, שביים לפני "שומרי הגלקסיה" הראשון את "סלית'ר" ו"סופר" העצמאיים, ניסה לקחת את כל מה שהיה טוב בסרטו הקודם – ההומור, הדינמיקה בין הדמויות, האקשן הכיפי, המוזיקה המקפיצה – ולעשות אותו גדול יותר וצבעוני יותר. זה לא ממש הצליח לו.

"שומרי הגלקסיה, חלק 2" מאכזב מכמה סיבות. העיקרית שבהם היא הסיפור, שפשוט לא עובד. בסרט זה גאן מציג לנו את סיפורו של אביו של פיטר קוויל (בגילומו של קורט ראסל), והניסיון להוסיף מימד רגשי לסרט לא ממש תופס. הדרכים בהם הסרט הולך הם די ברורות ובשונה מהסרט הקודם, שהיה כולו מופע פרוע של הפתעות קטנות וכיפיות, הפעם יש הרגשה גדולה של עייפות וחוסר חשק.

שלא תבינו אותי לא נכון, הסרט הזה עדיין כיף, עדיין משעשע, ויש לו מוזיקה נהדרת. אבל החלקים פשוט לא מתחברים ביחד על מנת לייצר שלם משכנע. "שומרי הגלקסיה, חלק 2" לא אחיד ולמרות הופעה כיפית של קורט ראסל והוספה של דמות חדשה ונחמדה (מנטיס), ההומור מרגיש מאולץ מדי והמהלכים העלילתיים פשוטים מדי. הסרט לא מצליח להתרומם לגבהים של קודמו ונשאר בסופו של דבר סרט קומיקס חביב ולא מרגש. וזה חבל כשזה מגיע מההמשך של אחד הסרטים היותר מוצלחים של מארוול.

"ספיידרמן: השיבה הביתה" (Spider-Man: Homecoming) 

בשנה שעברה סוף-סוף הצטרף ספיידרמן ליקום הקולנועי של מארוול, עם הופעת בכורה בסרט "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים". זה הגלגול השלישי שאנחנו רואים לאחת מהדמויות הפופולריות ביותר של המותג, ודמות שמקומה הטבעי בתוך היקום הקולנועי המורחב. אחרי טובי מגוויר בטרילוגיית הסרטים של סאם ריימי בתחילת שנות האלפיים, ואנדרו גארפילד בריבוט מהשנים האחרונות בסרטיו של מארק ווב, מגיע טום הולנד, ואפשר להגיד את זה: הוא הספיידרמן הטוב מכולם. לא רק שסוף-סוף ספיידי נראה, מתנהג ומרגיש כמו נער, אלא זה פיטר פארקר מעודכן לעולם המודרני, ומארוול הצליחו לקלוע לא רק בדמות אלא גם בליהוק המצוין.

"ספיידרמן: השיבה הביתה" מתחיל עם חוויותיו של פיטר פארקר הצעיר באירועים השונים שהתרחשו בזמן "מלחמת האזרחים", ומיד אחר-כך אנחנו קופצים לשגרת חייו בתור נער בקווינס, ניו-יורק. הסרט בוחר, בחכמה, לא להראות לנו בפעם השלישית את סיפור המקור של איש העכביש, אלא פשוט זורק אותנו היישר לחיי היומיום של פיטר פארקר בתור ספיידרמן. יש לו כבר את כוחות העל שלו זמן מה, הוא למד להכיר אותם ובמידת מה לשלוט עליהם, ועכשיו הגיע הזמן להינות. להינות מאקשן קומיקס, הומור חמוד ודרמת תיכון כיפית.

אני לא חושב שמדובר באחד הסרטים היותר טובים של מארוול, אבל "ספיידרמן: השיבה הביתה" הוא כן סרט קומיקס מוצלח. מארוול שוב נותנים את המושכות לבמאי צעיר, ג'ון ווטס, שגם היה אחד מהתסריטאים הרבים של הסרט. ווטס מביים כאן סרט קומיקס די גנרי, אבל תופתעו (או שלא, כי כנראה כבר ראיתם אותו), מדובר בסרט קומיקס שעובד היטב. ההצלחה העיקרית של הסרט היא טום הולנד, הספיידרמן החדש. הוא צעיר ונמרץ ומלא באנרגיות, וזה מדבק לגמרי. הוא מצליח לגלם את פיטר פרקר מצוין, וגם קל להאמין לו בתור גיבור-על בתחילת הדרך שמנסה להבין את הדרך הנכונה. גם הסייד-קיק שלו, נד (ג'ייקוב בטלון), לא רע בכלל ומוסיף המון רגעים קומיים לסרט.

הבעיה של הסרט היא הנבל, כמו תמיד אצל מארוול. מייקל קיטון אמנם עושה עבודה טובה עם מה שנותנים לו, אבל הניסיון של ווטס ושותפיו לכתיבה להוסיף לנבל סיפור רקע שמתחיל על אירועי "הנוקמים" הראשון לא ממש עובד. אני מבין את הצורך לדבר על האירועים הללו, שכן עיקר האקשן ב"נוקמים" התרחש בניו-יורק, אבל בסופו של דבר הנבל מרגיש יותר אויב של איירון מן ופחות אויב של ספיידרמן, ופה הסרט חרק לי קצת. בכלל, המערכה האחרונה של הסרט קצת מפוזרת מדי והקרב הסופי לא באמת משכנע ועשוי לא ממש טוב. המזל של "ספיידרמן: השיבה הביתה" היא שעד אותה נקודה הוא כן מצליח להיות סרט שעובד, בעיקר בזכות הלב הגדול שלו והכיפיות שנוטפת ממנו.

"תור: ראגנארוק" (Thor: Ragnarok)

אפשר להגיד את זה בלב שלם: "תור: ראגנארוק" הוא הסרט הכי טוב של מארוול לשנת 2017 ואחד הסרטים היותר מוצלחים של המותג. אחרי שני סרטים לא מוצלחים, בלשון המעטה, שעטו על עצמם עננה של כובד ראש ורצינות, ולא הצליחו לעשות את מה שצריך לעשות עם הדמות הזו – לתת לה להיות פרועה ומגוחכת -, מארוול הניחו את הסרט השלישי אודות אל הרעם הנורדי בידיו של טאייקה וואייטיטי הניו-זילנדי, והתוצאה היא פשוט נהדרת.

"תור: ראגנארוק" הוא פשוט מופע של טירוף וצבע, אופרת חלל משוגעת שהצליחה לגרום לי לחייך ולרייר גם בצפייה השנייה ואני בטוח שגם בצפיות הבאות שעוד יגיעו. וזה לא מתחיל ונגמר בקרב הגלדיאטורים המהמם בין תור לענק הירוק, שהיה פשוט כיף אחד גדול בפני עצמו. הסרט הזה נהדר בגלל שהוא סוף-סוף מצליח להבין את דמותו של אל הרעם. זה דמות שזקוקה לסרט מוטרף שכזה ולבמאי מוטרף שכזה. דמות שזקוקה להמון צבעים והומור. דמות שזקוקה למסע אינטר-גלקטי ולדמויות מחורפנות כמו הגרנדמאסטר של ג'ף גולדבלום. וואייטיטי מצליח לייצר כאן את ההמשך הראוי והאמיתי ל"שומרי הגלקסיה", וכנראה שכאן מונחת ההצלחה שלו. היכולת של הבמאי וצוותו לפענח את הסוד של אותו סרט משנת 2014 והיכולת שלהם ליישם את הסודות שהם למדו ולבנות עליהם דברים חדשים ונהדרים.

הסרט מצרף לרשימת השחקנים את קייט בלאנשט, טסה תומפסון וגולדבלום, ושלושתם עושים חיים משוגעים בסרט. בלאנשט מצליחה להיות נבלית משכנעת למרות שהיא בכל זאת נבלית די גנרית של מארוול. ההופעה של זוכת האוסקר מעלה את הכתיבה הקצת רדודה של הדמות לגבהים משכנעים. טסה תומפסון מגלמת לוחמת ולקירית שהופכת בקלות לאחת הדמויות הנשיות היותר טובות של מארוול, ולדמות שאני מקווה שתמשיך להפציץ בעוד הרבה סרטים. גולדבלום פשוט משתגע בסרט הזה, וזה כיף גדול.

כל עבודת הארט והתלבושות ב"תור: ראגנארוק" היא מצוינת והסרט נראה כמו חלום מופרע ויקר במיוחד של אמן משוגע. וואייטיטי וצוותו מקבלים קנבס עצום והם זורקים עליו את כל הצבעים המוכרים בבלגן יפיפייה. התלבושות והחייזרים מעוצבים לעילא, כמו גם החלליות והכוכב סקאר בו מוצא את עצמו תור. הכל תורם לאווירת אופרת החלל של הסרט, שמצליחה להיות לא רק הסרט הראוי הראשון בסדרה על אל הרעם ועוד חתיכה בדרך להשלמת הפאזל שהוא "מלחמת האינסוף", אלא גם סרט שעומד בפני עצמו נהדר. לא היה לי כיף כזה בקולנוע כבר הרבה זמן, ורגעים כאלה צריך לשמור ולזכור. לא משנה שהמערכה האחרונה שלו קצת מורידה הילוך, שהוא לא הסרט הכי מהודק בעולם ושהוא נופל מדי פעם לקלישאות הברורות של סרטי קומיקס בכלל וסרטי מארוול בפרט. הוא מצליח להתרומם מעל כל אלו ולהיות מופע עתיר באקשן מעולה, כיף גדול והומור מצוין.

מחשבה אחת על “ביקורות מארוול 2017: "שומרי הגלקסיה, חלק 2", "ספיידרמן: השיבה הביתה" ו"תור: ראגנארוק"

  1. פינגבאק: "הפנתר השחור", ביקורת – תרבות רעה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s