סיכום שנת 2017: סרטי השנה של תרבות רעה

שנה קולנועית נוספת הגיעה לסיומה והגיע הזמן לבחור את הסרטים שאני הכי אהבתי בשנת 2017. השנה הקולנועית הזו הייתה מיוחדת עבורי, הרבה בעקבות פתיחת הבלוג בו אתם קוראים כרגע, יחד עם כך שצפיתי בלא מעט סרטים קצת אחרים, שלא תמיד הופצו בארץ, חלקם סרטי נטפליקס וחלקם סרטים שפשוט לא הגיעו לכאן מסיבות כאלו ואחרות. בנוסף, לקראת סוף השנה, בלוג הקולנוע הנהדר סריטה, הואיל בטובו לפרסם שני טקסטים שלי בבלוג שלהם, אחד על "1922", עיבוד נוסף למלך האימה סטיבן קינג, והשני על "בהתחלה הם הרגו את אבא" של אנג'לינה ג'ולי, שניהם סרטים של נטפליקס. דווקא השנה, בשונה משנים קודמות, צרכתי פחות טלוויזיה וקראתי יותר ספרים, וכמובן צפיתי ביותר סרטים. הרשימה שלי השנה מורכבת מערבוב חסר התחשבות של סרטים שהופצו השנה בקולנוע, סרטים שלא הופצו השנה בקולנוע וסרטים של נטפליקס. הבנתי שזו הדרך היחידה שלי לייצר רשימה כנה שבאמת משקפת את הסרטים שהכי אהבתי לאורך השנה. יש גם נציגות ישראלית יפה, כראוי לשנה קולנועית ישראלית מצוינת, וכמה בחירות (ספוילר: השניים הראשונים בעיקר) שאני בטוח שיעצבנו חלק, אבל שאני לגמרי עומד מאחוריהן. בנשימה זו ראוי לציין שזו לא רשימת הסרטים הכי טובים של השנה, אלא פשוט הסרטים שאני אישית הכי אהבתי, ואני אשמח לשמוע על הסרטים השונים שאתם הכי אהבתם. אז שנתחיל?

קודם כל, ציון לשבח לחמישה סרטים נוספים שאהבתי שלא נכנסו לרשימה (בלי שום סדר מסוים, ראוי לציין):

בייבי דרייבר (Baby Driver) / אדגר רייט, לא הסרט הכי טוב של המאסטר הבריטי, אבל נסיעה כיפית, מלאה באנרגיות וקוליות ומוזיקה נהדרת.

לוגאן (Logan) / ג'יימס מנגולד, סרט הקומיקס של השנה. אלים, מטונף, מבריק ומרגש, עם הופעות מחץ של יו ג'קמן וסר פטריק סטיוארט, שמעלים את הסרט הזה דרגה.

מהומה באגף 99 (Brawl in Cell Block 99) / ס. קרייג זאהלר, שומט לסטות, תולש גרונות ומסובב ראשים, סרטו השני של המאסטר החדש זאהלר הוא יצירה אלימה ומלוכלכת, שלא לוקחת שבויים. וינס ווהן ענק.

לוגאן לאקי (Logan Lucky) / סטיבן סודרברג, עוד לוגאן ברשימה, אבל אחר לגמרי. סודרברג חוזר לקולנוע עם סרט שוד שובבי, מהנה, מהוקצע ומלא בשחקנים מצוינים. צ'נינג טייטום ואדם דרייב הם שילוב משמיים.

תור: ראגנרוק (Thor: Ragnarok) / טייקה ואייטיטי, הכי הרבה כיף שהיה לי השנה בקולנוע. לא מספיק?

ועכשיו לסרט שהוא מבחינתי חלק אינטגרלי מהעשירייה, אבל שברגע האחרון הושמט החוצה:

תברח / Get Out, ג'ורדן פיל

אי-אפשר לסכם את השנה בלי "תברח", סרט הביכורים של הקומיקאי ג'ורדן פיל. מה לא אמרו עליו? הפתעת השנה, הסרט המדובר של השנה, ביקורת נוקבת על החברה של ימינו. העלו אותו על איזה פודיום ונראה שאי-אפשר לגעת בו. אז כן, הוא סרט מפתיע, הוא סרט שצריך לדבר עליו, וגם קשה מאוד שלא להכליל אותו ברשימת סרטי השנה. כי אכן מדובר בסרט חכם מאוד, שמצליח לשלב יפה מאוד בין רגעים משעשעים למצמררים, שהולך בכל מיני כיוונים לא צפויים ועושה הרבה דברים שמשאירים אותך עם פה פעור ותופסים אותך חזק בחזה ועושים לך בלגן בראש. "תברח" הצליח להגיע משום-מקום ולהפוך ללהיט גדול, כמו גם לאחד מהסרטים הבטוחים האלו, שתמצאו כמעט בכל רשימת סוף שנה וכנראה גם באוסקר. אבל זה לא קצת מוגזם מדי? בעיניי, כן. האירוע סביב הסרט הוא מובן, אבל הוא גם מייצר סביבו מערך ציפיות שקשה לעמוד בו. "תברח" הוא סרט שכיף לגלות לבד, להיות מופתע מכמה שהוא טוב וחכם מבלי שכל העולם ומעבר לו יגידו לך כמה הוא טוב וחכם מבעוד מועד. וכמו עם סרט נוסף ברשימה הזו, זו הייתה הבעיה שלי עם "תברח". כי הגעתי אליו כבר מוכן, בראש שלי הוא כבר היה "הפתעת השנה" ו"סרט חשוב", אז הוא לא הצליח ממש להיות אף-אחד מהשניים בסופו של דבר. אבל שלא תבינו אותי לא נכון, כן מדובר בסרט טוב מאוד שכדאי מאוד לראות, ואני רק מחכה לראות כבר את סרטו הבא של ג'ורדן פיל.

עשרת הסרטים שהכי אהבתי בשנת 2017:

10. פיגומים, מתן יאיר 

אחת החוויות העוצמתיות שהיו לי השנה בקולנוע היה בסרטו הקטן והצנוע של מתן יאיר, "פיגומים". זה סרט שמטשטש את הגבול בין מציאות לדמיון ומתנהל כולו כמו פצצה מתקתקת שיכולה בכל רגע להתפוצץ, ממש כמו הדמות הראשית, אשר לקס, שמגלם בסרט מעין גרסה שלו עצמו, כולל דמות שנושאת את שמו. זה סרט עם צילום יפיפה ותצוגות משחק מעולות, שנוגע בהמון נקודות רגישות ומנסה להגיד המון דברים ומצליח שלא להיגרר לדידקטיות. "פיגומים" מתהדר בתסריט קטן וחכם של יאיר שמצליח לחשוף את הזהות הפגיעה, הכואבת, המתעניינת, המרדנית, הקשוחה והעצובה של דמותו הראשית. כמעט הסרט הישראלי הטוב של השנה.

9. סיפורי מאירוביץ' (חדשים ונבחרים) / The Meyerowitz Stories (New and Selected), נואה באומבך 

Resultado de imagem para the meyerowitz stories

לא משנה מה הוא עושה, נואה באומבך נכנס לי ללב. גם בסרט שלו שאני לא אוהב עד עמקי נשמתי, כמו "כשנהייה צעירים", אני מתלהב ומתרגש ונהנה. בסרטו החדש, הסרט נטפליקס הראשון (ולא האחרון) ברשימה, באומבך ממשיך לפרק ולהרכיב מחדש תאים משפחתיים מפוררים, והפעם הוא זורק פנימה שלושה גברים דפוקים אותם מגלמים שלושה שחקנים שנותנים בו הופעות ענק: בן סטילר, דסטין הופמן אבל בעיקר אדם סנדלר, שפשוט זורח בסרט הזה. "מיסטרס אמריקה", "פרנסס הא" ו"חיים בין השורות" כולם נמצאים אצלי במקום מיוחד בלב, ואליהם מצטרף הסרט הזה, שהצליח לדגדג לי את הלב, לגרום לי לצחוק, להתרגש ולבכות. הלוואי ובאומבך ימשיך לעשות סרטים בקצב בו הוא עושה אותם, כי הם עושים את החיים שלי כל-כך הרבה יותר טובים.

8. גוד טיים / Good Time, ג'וש ובני ספדי 

Resultado de imagem para good time

לא חשבתי שאני אוהב את הסרט הזה. למרות הביקורות האוהבות והדיבור הרב סביבו, לפני הצפייה בו הייתה לי הרגשה ש"גוד טיים" ואני לא נסתדר. כמה טעיתי. האחים ג'וש ובני ספדי, שביימו, כתבו, ערכו ואחד מהם – בני – גם מככב, יצרו סיוט לילי מחורפן ומואר באורות ניאון, סרט על אהבת אחים שנראית מעל פני השטח כמו המון דברים שכבר ראינו בעבר – שוד שהלך דרומה ומסע אל תוך הלילה בו הכל משתבש, אבל האחים ספדי מצליחים לייצר סרט שמרגיש כמו חיה אחרת לגמרי, יצירה מקורית ומיוחדת שבועטת לכולם בביצים ונוגחת בציפיות. צריך לראות כדי להאמין גם עד כמה רוברט פטינסון, הלו הוא מר. דמדומים בכבודו ובעצמו, מעולה ב"גוד טיים". הוא עובר טרנספורמציה אדירה בסרט הזה, לא פיזית, אלא נפשית, ונכנס עמוק אל תוך הדמות השבורה שהוא מגלם. פשוט מעולה.

7. פוקסטרוט, שמוליק מעוז 

Imagem relacionada

זוכה פרס אופיר לסרט הטוב ביותר, נציגנו לאוסקר שהצליח להתברג לתשיעייה, וריקוד קולנועי שובר לב, משעשע לפרקים ועמוס בהברקות ויזואליות. "פוקסטרוט" הגיע לבתי הקולנוע כאשר מסביבו פולמוס לא קטן, אבל הסרט הצליח להתעלות מעל כל זה ולהיות פשוט יצירה קולנועית נדירה, שלמרות הדי.אן.איי. המאוד ישראלי שלה, ולמרות שהיא עוסקת בנושאים שנורא קרובים אלינו הביתה, מצליחה להיות גם בינלאומיות, לראייה ההצלחה הרבה שלו מעבר לים. ליאור אשכנזי פשוט ענק בסרט הזה, החלוקה שלו לפרקים היא מעולה, סצינת האנימציה מצוינת והצפייה בו הייתה עבורי פטיש לראש ולחזה. העושר הקולנועי שמעוז הזריק לסרט הזה הוא כל-כך ייחודי לעומת שאר הסרטים שנעשים כאן, והבמאי מצליח לא ליפול לגחמות מיותרות. חוויה והסרט הישראלי הגדול של השנה.

6. דנקרק / Dunkirk, כריסטופר נולאן 

Imagem relacionada

הסרט הזה כמעט קרס תחת עומס הציפיות עבורי. אין מה לעשות, כריסטופר נולאן הוא במאי שאני מחכה לכל סרט שלו לא משנה על מה הוא, במאי שסרט אחרי סרט לא מאכזב אותי ורק ממשיך למלא את ליבי באושר קולנועי. וסרטו החדש הגיע עם קונצנזוס רחב וביקורות נלהבות מקיר אל קיר. והאמת? מדובר באירוע קולנועי. כמובן, אבל לא יכולתי שלא להרגיש מעט אכזבה לאורך הסרט. ציפיתי ליותר מדי, וזה עבד לרעתי. והחלק הכי נורא הוא, שאם היה מדובר בבמאי אחר, והייתי מגיע להקרנה בלי הידע על כל ההתלהבות סביבו, הייתי אוהב את הסרט הזה הרבה הרבה יותר, והוא כנראה היה במקום הרבה יותר גבוה ברשימה הזו, כי יש בו את כל הדברים שאני אוהב – צילום מפעים שמשתלב בשלמות עם מוזיקה שהיא פטיש, יחד עם עריכה מדויקת ובכלל, גודל קולנועי מפואר ושליטה מוחלטת של הבמאי במדיום הקולנועי. אבל חלק בי התאכזב. כנראה אלו היו רק הציפיות הגבוהות, כי בכל זאת מדובר בסרט מעולה בעיניי. עם כל המרכיבים הקולנועיים הנכונים, עם תצוגות משחק מצוינות ואקשן עצום מימדים. נולאן הלך לעשות סרט קצת אחר, שמשנה את הכללים בנוגע לסרטי מלחמה, וכמו כל מה שנולאן עושה, זה הצליח לו. רק שהפעם נשארתי קצת בצד. אבל כל זה לא משנה את העובדה שהוא פשוט חייב להיות ברשימה הזו, פשוט כי מדובר בסרט שגם אם אני מעריך קצת מרחוק – הוא עדיין ברמה אחת מעל רוב הסרטים שנעשו השנה.

5. אוקג'ה / Okja, בונג ג'ון הו 

Imagem relacionada

בונג ג'ון הו כבר הוכיח לי שהוא אחד מן הבמאים הגדולים שעובדים כרגע בזירה הבינלאומית, סרט אחרי סרט. מ"זיכרונות מרצח" המופתי, דרך סרט המפלצות "המארח" ועד סרטו הראשון באנגלית, מעיף המוחות "רכבת הקרח". כעת הוא חוזר עם קאסט בינלאומי בסרט מקורי של נטפליקס, שהוקרן בבכורה בקאן לשריקות בוז עוד לפני שהחל בכלל, ומדובר בסרט נוסף שהוא ניצחון עבור הבמאי הדרום-קוריאני הגדול ביותר בסביבה כרגע. לא רק שמדובר בביקורת נוקבת על תעשיית הבשר ואפילו על האנשים המוחים ומקריבים את חייהם כדי להילחם בה, אלא גם סרט פשוט שובר לב ומחמם לב בו זמנית על חברות והתבגרות. בונג ג'ון הו מצליח לאזן בסרט הזה בין רגעים אינטימיים מעולים לבין קולנוע משובח, גדול ומטרולל, בין חיות ענק ודמויות משנה הזויות, ולארוז את הכל בסרט שהוא גם חוויה קולנועית מיוחדת וגם סיפור חשוב שצריך לספר ושצריך להקשיב לו. עוד בבקשה, אדון ג'ון הו.

4. בלייד ראנר 2049 / Blade Runner 2049, דני ווילנב 

Imagem relacionada

הצפייה באחד משני הסרטים שהכי חיכיתם להם השנה לא הייתה אידיאלית. אולם קטן בעיר קטנה בברזיל, לסרט כתוביות בפורטוגזית וכולם בסרט הזה בכלל מדברים כל-כך חלש לעזאזל. אבל זה לא שינה מאומה, כי "בלייד ראנר 2049" הוא חוויה על-חושית שמתעלה על כל בעיית הקרנה, כי זה סרט מכשף שממגנט אותך פנימה ולא עוזב אותך עד הסוף, כמעט שלוש שעות אחרי. דני ווילנב, הבמאי הקוויבקי שממשיך ברצף הניצחונות שלו ושמגיע לסרט הזה אחרי "המפגש" המופתי מהשנה שעברה, עושה את הבלתי-ייאמן והבלתי-אפשרי, ומצליח אשכרה לעשות סרט המשך ל"בלייד ראנר". מי בכלל היה צריך סרט המשך ל"בלייד ראנר"? למה? ובכן, כי אם זה נוחת בידיים הנכונות, זה יכול להיות פשוט סרט מפואר. וסרטו של ווילנב הוא מפואר, גרנדיוזי, צבעוני, מהמם, אבל גם יש בו משהו מאוד אינטימי וקטן. הצילום של רוג'ר דיקנס בסרט הזה הוא פשוט מעלף, ואני מאוד מקווה שהוא סוף-סוף ייזכה באוסקר הראשון שלו, אחרי יותר מדי מועמדויות ללא זכייה. אני יכול לדבר על הסרט הזה שעות ואני רק רוצה לחזור ולבקר בו שוב ושוב, לא משנה באיזה שפה הכתוביות.

3. סיפור רפאים / A Ghost Story, דיוויד לאורי 

אחרי שעשה את הטייק שלו בסרט אולפנים – "חברי הדרקון אליוט" – חזר דיוויד לאורי אל מחוזות הקולנוע העצמאי ושחרר לאוויר העולם את "סיפור רפאים", שהופק בתקציב זעום של 100,000 דולרים והפך להיות אחד הסרטים היפים, המרגשים והמצמררים של השנה. בביקורת שלי על הפואמה הקולנועית הזו כתבתי שהסרט הזה הוא נס, ואני עדיין עומד מאחורי המילים האלו. בשקט בשקט, בלי הרבה מילים, הצליח לאורי לייצר את אחת החוויות הכי כואבות ומפעימות שיצא לי לעבור השנה עם סרט, יצירה שנכנסה לי עמוק ללב ומאיימת להישאר שם לעד. "סיפור רפאים" הוא סרט על רוח רפאים שנשארת לרדוף את הבית שלה, אבל זו בעצם מעשייה מעגלית ויפיפייה על החיים, המוות וזיכרון. ובלבו – "סיפור רפאים" הוא גם סרט על אהבה, וכשמבינים את זה – הלב נשבר והדמעות מגיעות.

2. מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי / Star Wars: The Last Jedi, ריאן ג'ונסון 

Imagem relacionada

בינינו, זה סרט השנה שלי. לא ציפיתי לשום סרט כמו שציפיתי לפרק השמיני בסאגת "מלחמת הכוכבים", ובעיניי ריאן ג'ונסון יצר את אחד הסרטים הטובים והמרגשים בסדרה הזו. למרות שהסרט מקבל על הראש מלא מעט מעריצים שטוענים שהוא הרס להם את הסדרה ואת המיתולוגיה ואת לוק סקיווקר, זה רק הופך את "אחרוני הג'דיי" בעיניי לסרט גדול יותר. הוא מפלג את הקהל ולא מפחד לקחת פניות לא קונבנציונליות הצידה, הוא מעלה באש המון דברים שחשבנו שידענו ומשכתב את המיתולוגיה של "מלחמת הכוכבים", כי בינינו, הגיע הזמן. אחרי הפריקוולים של ג'ורג' לוקאס, "הכוח מתעורר" (שהיה מצוין, שלא תבינו אותי לא נכון) המתקתק ומלא הרפרנסים של ג'יי.ג'יי. אברמס, הגיע ריאן ג'ונסון ואמר די, וקיבל את הגב מקתלין קנדי, שעומדת מאחורי כל האופרציה הזו. קנדי הייתה כל-כך מבסוטה מ"אחרוני הג'דיי" שהיא נתנה לג'ונסון קנבס ריק לטרילוגיה חדשה לגמרי המתרחשת ביקום הזה. ראיתי את הסרט כבר מספר פעמים וכל פעם אני רק אוהב אותו מחדש, הסצינה של קיילו רן וריי בחדרו של סנוק היא הסצינה האהובה עליי השנה בקולנוע, מארק האמיל ענק בתור לוק ואדם דרייבר מצליח לייצר נבל משכנע וקרוע לחתיכות. הלוואי והיה לי את האומץ לשים את הסרט הזה בפסגה, כי הוא עונה בדיוק על כל הדרישות של סרט השנה: זה סרט שאהבתי מהרגע הראשון ושהמשיך להתחזק מצפייה לצפייה, הוא נגע בי וריגש אותי, גרם לי לעבור קשת רחבה של רגשות והוא סרט שאני רק רוצה לחזור ולראות שוב ושוב. אבל…

1. אמא! / Mother!, דארן ארונופסקי 

אם עדיין נשארו קוראים אחרי שהם ראו את הבחירה המאוד שנויה במחלוקת שלי לסרט השנה – תודה לכם. "אמא!" הוא מפצל הקהל של השנה, סרט שהצליח לצבור לעצמו שונאים רבים אבל גם לא מעט אוהבים, סרט שדובר עליו רבות ועוד ידובר עליו אבל יותר מכל זה, עבורי – הוא הסרט שהכי טלטל אותי, שהכי העביר אותי חוויה חד פעמית שלא ציפיתי לה, כזו שהיא קולנועית-דתית, סרט שהפחיד אותי ומילא אותי בחרדה. אבל זה גם סרט מבריק בכל הדברים שהוא עושה ומנסה לעשות, סרט שמדבר על קשת רחבה של נושאים ומשתמש בסמלים וסימבוליות על מנת לספר סיפור שהוא לכאורה מאוד פשוט – בעל ואישה גרים בבית מרוחק באמצע שום-מקום, הוא מנסה לכתוב והיא בונה מחדש חלקים מהבית, ואז אנשים מגיעים ומפריעים להם. וכזה הסרט, וככה הוא מתנהל, אבל יש בו כל-כך הרבה יותר. מסיפור ששואב הרבה מהמקרא, מהיהדות והנצרות כאחד, שמצליח להיות סיפור על הקשר בין האל ליצירה שלו, סיפור על אדם וחווה וקין והבל, סיפור על הולדת המשיח ועל משיחות בכלל, על אמנות ומה היא אומרת, מה זה להיות אמן ומה הוא מוכן להקריב על מנת לעשות את האמנות שלו ואז להעביר אותה הלאה. דארן ארונופסקי מקפל את כל אלו, ועוד הרבה יותר דברים שאגלה בעוד צפיות מרובות ומפוחדות ביצירה שהיא חד-פעמית, בסרט שהוא גם סרט אימה, גם דרמה משפחתית, גם יצירה סוריאליסטית, גם סרט פלישה ביתית. אבל בעיקר- זה סרט על אישה, אמא אדמה, כל אמא שהיא, אישה שאוהבת ונותנת וגם כשהיא מקבלת סוף-סוף את מה שהיא רוצה, גם את זה היא צריכה להקריב. ג'ניפר לורנס לא עוזבת את המסך, והמצלמה לא עוזבת את ג'ניפר לורנס, במה שהוא אולי התפקיד הגדול ביותר של השחקנית הצעירה והמוכשרת הזו. מה שהיא עוברת בסרט גרם לי להתחלחל, לצעוק ולבכות. עבודת המצלמה של מת'יו ליבטיק היא בלתי תיאמן, ובכלל העושר הויזואלי של הסרט הזה פשוט מפוצץ בהברקות וביופי בלתי נגמר, שכולו עוטף אפוקליפסה, כאוס, אכזריות, משפחה, בעל ואישה. יש לי עוד המון מה להגיד על הסרט, אבל אעצור פה. רק אגיד ש"אמא!" הוא מה שאני מחפש כשאני הולך לקולנוע. סרט של קולנוען שלא מפחד לעשות את הקולנוע שלו באופן אבסולוטי, שעושה יצירה שהיא מעבר לזמן ולמקום, מלאה בכוח קולנועי בלתי מתפשר, חד-פעמי ואחר. סרט שמאתגר לא רק את הצופים, אבל גם את הקולנוע עצמו, את גבולות הז'אנרים, ומנסה ללכת לאיפה שעוד לא הלכו, שמנסה לעשות משהו שהוא חיה אחרת לגמרי. "אמא!" עושה את כל הדברים האלו ועוד הרבה יותר, ולכן הוא סרט השנה שלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s