"חוטים נסתרים", ביקורת

איך לגשת ולכתוב על יצירה כמו "חוטים נסתרים" (Phantom Thread), סרטו החדש של פול תומאס אנדרסון? אפשר להתחיל עם ההפתעה הגדולה שהסרט יצר בעקבות הגילוי שהוא מועמד לשישה פרסי אוסקר, כולל פרס הסרט הטוב ביותר והבימוי, וזאת אחרי שלא דובר עליו כאחד מן המועמדים המובילים בעונת הפרסים הנוכחית. המועמדות שלו התבשלה לאט, עד שהיא התפרצה החוצה ביום הכרזת המועמדים, כשאף-אחד לא ציפה לזה. דבר שיחזור על עצמו גם בתוך היצירה עצמה.

אפשר גם לפתוח עם מילה או שתיים על היוצר עצמו, פול תומאס אנדרסון, ללא ספק אחד מן המאסטרים הגדולים של הקולנוע האמריקני המודרני. קולנוען בחסד, שהחל את דרכו כמעין חקיין סופר מוכשר של יוצרים כמו רוברט אלטמן ומרטין סקורסזה, וגיבש לעצמו שפה קולנועית מרתקת, שקרובה ברוחה יותר לסטנלי קובריק דווקא, עם יצירות גדולות ומלאות פאר, בדוגמת "זה ייגמר בדם" ו"המאסטר". אחרי מה שהרגיש כמו מעין ניסיון של הקולנוען לשלב בין שתי הגישות, זו הישנה וששורשיה טמונים בקולנוע האלטמני, וזו החדשה יותר, בסרטו הקודם "מידות רעות", אנדרסון חוזר להמשך פיתוח השפה הקולנועית הייחודית לו ב"חוטים נסתרים".

כל אלו נכונים לפתיחת ביקורת על סרט כמו זה, אבל אולי הדרך הנכונה ביותר היא לגשת אליו בעדינות, לתת לו לשטוף אותך ולעטוף אותך. תומאס אנדרסון מביים את סרטו ככה, בעדינות של מאסטר רגיש, מבשל את הסרט שלו על אש קטנה, עד ההתפוצצות הבלתי נמנעת.

"חוטים נסתרים" מגיע למסך עם סיפור די מרתק, כי הרי זהו סרטו האחרון של השחקן הגדול בדורו, דניאל דיי לואיס. או לפחות כך הוא הכריז. שיתוף פעולה נוסף בין דיי לואיס לפול תומאס אנדרסון, שייצרו יחד את מה שהוא אולי הסרט הגדול ביותר של העשור הקדום, "זה ייגמר בדם", הוא לא רק מבורך, אלא גם נותן לסרט מימד נוסף של רגש והתרגשות. הציפייה בלראות מה יעשו שני האמנים הגדולים האלו יחדיו היא עצומה.

דניאל דיי לואיס מגלם בסרט את ריינולד וודקוק, מעצב השמלות הידוע ביותר בלונדון של שנות החמישים. הוא עובד בבית מפעל גדול שהוא גם הבית הפרטי שלו, ומנהל את כל האופרציה יחד עם אחותו, סיריל (לסלי מנוויל, המועמדת לאוסקר עבור שחקנית משנה על תפקידה). וודקוק מקפיד על שגרת יום שהיא ברמת קודש עבורו, ויוצר שמלות עבור כל המי ומי, נסיכות, נשות החברה הגבוהה ודוכסיות. שמו הולך לפניו ואין להפריע למלאכת העבודה החשובה. בתור האדם שהוא, ממגנט אליו וודקוק מחזרות רבות, שברגע שהן מתחילות להפריע לשגרת היום שלו, הוא מבקש מאחותו להיפתר מהן, ולתת להן את אחת השמלות שלו. בזמן חופשה, שגם היא נמצאת במקום קבוע, פוגש וודקוק באלמה (ויקי קריפס), ומיד נופל בקסמיה. הוא לוקח אותה עמו חזרה ללונדון וזו הופכת למוזה שלו.

ריינולד וודקוק הוא מהדמויות האלו שמפתחים כלפיהם לאורך היצירה ואחריה מגוון רחב של רגשות. קשה שלא לאהוב אותו, או לפחות להעריך אותו, בעיקר בעקבות התשוקה הגדולה שלו למה שהוא עושה והדרך בה הוא מתייחס לעבודתו, וכמובן שהכריזמה של דניאל דיי לואיס היא דבר שקשה להתנגד לה, אבל מן העבר האחר, הוא אדם קשה, נוקשה ואובססיבי, שמייצר המון אנטגוניזם אצל הצופים. הוא מתייחס לבחורות הצעירות שהוא מפיל ברשתו באופן נורא ברגע שהן מתחילות להמאיס את עצמן עליו והוא שקוע עמוק בתוך התחת של עצמו. הכל מתחיל מכך שהוא אמן בכל רמ"ח איבריו, מההתחלה ועד הסוף. בעיניו ארוחת הבוקר היא קדושה ואין להפריע לה, כי היא עוזרת לתהליך העבודה האמנותית. אם אתם מפריעים לארוחת הבוקר, אין לכם מקום בשולחן, או יותר נכון – בחייו של וודקוק.

מוסר העבודה שלו ממשיך בשלמות אליה הוא שואף. כל עבודה היא יצירה חדשה וקריטית שיש להתייחס אליה בכובד ראש, כל חוט וכל תפר הוא חשוב ותורם ליצירה הגדולה יותר. אין מקום להפרעות.

דניאל דיי לואיס ידוע בעצמו בתור אמן שכזה, שנבלע בתוך הדמויות שלו לאורך כל ימי הצילומים. הוא מתייחס לאמנות המשחק באותה קדושה בה וודקוק מתייחס לעיצוב השלמות, וגם אצל השחקן וגם אצל הדמות, מוסר העבודה והשגרה שלה הם קריטיים להצלחת והשגת המטרה. זה מרתק גם מהבחינה שדיי לואיס בחר לתפקידו האחרון דמות שכזו, שמהווה מעין מראה לאדם שהוא באמת. כשחקן שבחר לאורך הקריירה הענפה שלו תפקידים גדולים מהחיים, מנשיאים, נבלים, אילי נפט, מורדים ולוחמים, הופך בסרטו האחרון לאמן מבוגר שנבלע בתוך העבודה שלו, ושהאמנות שלו באה במקום הראשון.

פול תומאס אנדרסון מביא מעצמו גם אל הדיון. קשה להתעלם מהרעיונות העולים בסרט, כמו מה האמן מקריב כדי ליצור ובמי הוא פוגע בדרך, ואיך ואיפה הם פוגשים את היוצר עצמו. תומאס אנדרסון תמיד יצר קולנוע גדול, בין אם זו האנרגטיות המתפוצצת של "לילות בוגי", האנסמבל של "מגנוליה" או האופרה שהיא "זה ייגמר בדם". הדוגמה היחידה לקולנוע יחסית "פשוט" שעשה תומאס אנדרסון היא "מוכה אהבה", שגם הוא סרט שרחוק מאוד מן הקולנוע הרגיל. כקולנוען שהתנסה בהמון סוגים שונים של יצירות, בסרט הזה הוא חושף דווקא דבר אחד שחוזר על עצמו לאורך סרטיו האחרונים, בהם הוא מנסה לגלות את עצמו כקולנוען בפני עצמו עם שפה שהיא רק שלו – הדמויות הראשיות שלו. דמויות אובססיביות, ששמות את עצמן לפני כולם, שלא ינוחו את שישיגו את המטרה שלהן ויעשו הכל על מנת להשיג אותה. דמותו של דיי לואיס ב"זה ייגמר בדם", פיליפ סימור הופמן ב"המאסטר" ועכשיו דיי לואיס שוב ב"חוטים נסתרים". הם לא תמיד אמנים, אבל הם תמיד מתייחסים לעשייה שלהם בקדושה והיא באה לפני כולם ולפני הכל.

מי שנותנות קונטרה לדיי לואיס בסרט הן שתי הצלעות הנשיות. בראש ובראשונה יש להלל את לסלי מנוויל, ששחיקה בלא מעט סרטים של מייק לי, שעושה כאן תפקיד ענק. לא רק שהיא ראויה למועמדות, מבין המועמדות לאוסקר על שחקנית משנה שראיתי עד כה, היא הטובה מכולן. הופעה מלאת עוצמה שמצליחה להרשים למרות שלידה רוב הסרט עומד לא אחר מאשר דניאל דיי לואיס, שתמיד טורף את המסך. אבל מנוויל מצליחה לעמוד בקצב וגם לפעמים להכתיב אותו. ויקי קריפס, בתור המוזה של וודקוק, גם היא עושה תפקיד נהדר, למרות שהופעתה לפעמים נבלעת בין ההופעות הבאמת יוצאות דופן של שני השותפים שלה למסך.

פול תומאס אנדרסון בסופו של דבר יוצר בסרט דיון על טיבו של האמן ודרכיו, וכמובן שזו הדרך שלו להשקיף ולהבין את מקומו שלו בתור אמן ואת הדרכים שהוא נוקט על מנת להשלים בכל פעם יצירה חדשה, כפי שהדמות אותה ברא ניגשת ליצור שמלה חדשה. ב"חוטים נסתרים", תומאס אנדרסון ניגש ליצירה בדרך אחרת מזו של סרטיו האחרונים. הוא עדיין מוכשר יותר מרוב הקולנוענים האחרים שעובדים היום, ויוצר סרט קולנוע שהוא פלא של עבודת מצלמה (אין קרדיט על צילום בסרט. אנדרסון עצמו צילם), בימוי והעמדת שחקנים ועריכה, יחד עם מוזיקה מעלפת של ג'וני גרינווד מרדיוהד. כל המרכיבים של סרט קולנוע ענק נמצאים פה ועובדים שעות נוספות ליצירת סרט שהוא אירוע. אבל הגישה שלו ליצירת הסרט היא שונה. בעוד הקולנוע עצמו היה מלא בפאר ואימג'ים גדולים מהחיים ב"זה ייגמר בדם" ו"המאסטר", ל"חוטים נסתרים" הוא נותן תחושה אינטימית יותר, כמעט קטנה. הסרט מרגיש לעיתים כמו דרמה בריטית קלאסית בדרך בה אנדרסון מביים את הסרט. כפי שוודקוק תופר את השמלה שלו, בעדינות ובריכוז כמעט לא הגיוניים, כך גם אנדרסון עצמו, מוסיף חוט ועוד חוט, תפר  אחרי תפר, שלב ועוד שלב עד ליצירת היצירה השלמה והגועשת. זה סרט שחובש מסכה. הוא מתחיל בעדינות, ונגמר בפיצוץ. ובין לבין יש גם חתיכת סרט משובח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s