"צורת המים", ביקורת

לכל אחד יש את הבמאים שהוא מרגיש כמו הם עושים סרטים במיוחד עבורו. זה חלק בלתי נפרד מאהבת קולנוע, ובלתי נמנע כשאתה צופה בכל-כך הרבה סרטים. יש פשוט את היוצרים האלו שמייצרים עמך איזשהו קליק בלתי מוסבר. אחד מהבמאים האלו, עבורי, הוא גיירמו דל טורו. הבמאי המקסיקני זכה אתמול בשני אוסקרים ראשונים בקריירה עבור הסרט שלשמו התכנסנו – "צורת המים" (The Shape Of Water), שסיים את הערב כזוכה הגדול עם ארבעה פרסים בסך-הכל. הביקורת הזו נכתבה כמה ימים לפני האוסקר, אבל בגלל אי-אילו שיקולים מתפרסמת אחריו. חשוב לציין שהזכייה של דל טורו לא שינתה, בין אם זה לטובה או לרעה, את דעתי על הסרט. הביקורת נכתבה לפני הזכייה וחוץ מההקדמה הזו לא שונתה מאומה.

גיירמו דל טורו, כשהוא במיטבו, מביים ריאליזם קסום. כך היה ביצירת המופת שלו "המבוך של פאן", עליו היה מועמד לראשונה לאוסקר עבור התסריט המקורי, אחד הסרטים המיוחדים ביותר של שנות האלפיים. התת-ז'אנר הזה חוזר, אמנם בנגיעות קטנות, בהרבה מסרטיו, אבל הסרטים הגדולים באמת של הבמאי הם אלה שמאמצים את הסטייל הזה עד הסוף. כמו "פאן", ועכשיו עם "צורת המים". שלא תבינו אותי לא נכון, בתור מעריץ כמעט עיוור של דל טורו, כפי שציינתי בהתחלה, רוב הסרטים שלו מדברים אליי. גם כשהוא מביים סרטי קומיקס אפלים ("הלבוי"), סיפורי אהבה גותיים ("קרימזון פיק"), גם כשהוא עדיין בוסרי ומתנסה ("קרונוס"), ובעיקר כשהוא הגשים את כל החלומות שלי ("פסיפיק רים"). ולמרות שברוב הסרטים האלו יש נגיעות של אותו ריאליזם קסום, רק בשתי סרטיו הגדולים ביותר, הוא באמת נסחף עם כל מה שיש לסגנון הזה להציע.

"צורת המים" אבל הוא עוד הרבה דברים מעבר לריאליזם קסום. הוא גם סיפור אגדה המתרחש בשנות השישים במתקן ממשלתי, וככזה הוא גם מותחן ריגול. הגיבורה הראשית שלו היא אליסה (סאלי הוקינס), מנקה אילמת באותו מתקן שגרה מעל בית-קולנוע. היא מבלה את ימיה עם שכנה הצייר (ריצ'רד ג'נקינס) ואת לילותיה במתקן הממשלתי שם היא מנקה עם חברתה הטובה זלדה (אוקטביה ספנסר). יום אחד מביאים אל המתקן סחורה סודית ביותר, שאליסה מגלה בתור יצור מפלצתי דמוי-אדם שחי במים, אבל יכול גם להיות ביבשה. בין השניים נוצר קשר מיוחד, בזמן שלמדען (מייקל סטולברג) ואיש הביטחון (מייקל שאנון), לכל אחד יש את התכניות שלו.

כמו תמיד אצל גיירמו דל טורו, "צורת המים" הוא גם סרט מפלצות ודרמה רגישה. יש בו נגיעות של אימה, קצת מחזמר בפינות ובעיקר המון קסם. זה סרט שנוטף ממנו אהבת קולנוע והר געש של יצירתיות וקשה לעמוד בפני זה. דל טורו רצה לספר כל-כך הרבה סיפורים, ובמידת מה גם לסכם את הקריירה הענפה שלו בסרטו העשירי. הוא משלב ב"צורת המים" מרכיבים מכל הסרטים הקודמים שלו ליצירת סרט שמרגיש גם מוכר מעבודותיו האחרות של הבמאי, אבל גם חדש לגמרי. בקלות היה יכול הסרט להתפזר לכל הכיוונים וליפול על הפרצוף, אבל דל טורו, וגם שותפתו לכתיבת התסריט ונסה טיילור, מייצרים סיפור משכנע.

דל טורו לא חוסך באמצעים כדי לשכנע אותנו שמדובר בסרט גדול. "צורת המים" הוא פשוט סרט יפיפייה, וזה הודות לכמה מרכיבים חיוניים. קודם כל, העיצוב האמנותי וזוכה האוסקר של הסרט. פול די. אוסטברי, שיין ויאו וג'פרי איי. מלבין מייצרים סטים מרהיבים ששואבים המון השראה מסרטי ז'אנר אירופאיים. שתי הדירות המחוברות, של אליסה והשכן שלה, הממוקמים מעל בית קולנוע, מעוצבים ביופי טהור עד לפרט האחרון. עיצוב התלבושות של לואיז סקווירה גם הוא מדויק להפליא, בעיקר כשזה מגיע לאליסה. דן לוסטן (שעבד עם דל טורו על סרטו הקודם, "קרימזון פיק"), הצלם, עושה פלאים, ויחד עם הבימוי הבטוח ומלא הקסם של דל טורו, מייצרים השניים שוטים מבריקים ומלאי המצאות. בין אם אלו תנועות המצלמה הנכונות או הזוויות הלא תמיד קונבנציונליות, הסרט מרגיש כמו מלאכת מחשבת של יצירה, או אולי יהיה מדויק יותר להגיד קראפט (Craft). דל טורו מנהיג את כל הצוות שלו לפיסול יצירה ייחודית שנראית ומרגישה כמו אגדה למבוגרים.

אבל דל טורו לא עוצר שם. הוא לא דואג רק ליופי הויזואלי המהמם או לביטים הנכונים של הבימוי. הוא לא מחשב רק איך יראה הסרט בתור האגדה שהוא רוצה לספר. הוא גם מביים עוד כמה תתי-ז'אנרים בתוך האגדה הזו, ולכולם הוא נאמן. כשהוא מביים את הדרמה האנושית, פתאום המצלמה קרובה יותר לדמויות. כשהוא מביים את מותחן הריגול, לפתע זוויות הצילום קשוחות יותר והמוזיקה חדה יותר. הוא מצליח לשלב בין כמה שפות קולנועיות ומייצר מהם משהו קצת אחר ביחד, כאשר הכל משרת את המטרה החשובה מכל – יצירת הקסם הריאליסטי, האגדה.

עוד מרכיב מנצח של הסרט זה המוזיקה של אלכסנדר דספואה, שגם הוא זכה באוסקר על עבודתו בסרט. לא רק שהמוזיקה של דספואה עוטפת ברוך נעים את הרגעים נכונים ותוקפת באחרים, היא נשארת איתך הרבה אחרי שהסרט נגמר, פועמת וחיה בתוך הראש שלך.

גיירמו דל טורו אמר שכאשר הוא כתב את הדמויות הראשיות שלו הוא ידע את מי הוא רצה ללהק, ושהוא כתב עשרות עמודים של סיפור רקע לכל אחת מהדמויות. מייקל סטולברג, למשל, קרא את הדפים בשקיקה על מנת ללמוד כל מה שאפשר על דמותו. ריצ'רד ג'נקינס לעומת זאת, לא קרא אף דף והחליט שמה שחשוב זה מה שרואים על המסך. לא משנה מה עשו שאר השחקנים, כי על המסך כל אחד מהם בונה דמות מלאה וחיונית. כמובן שמעל כולם עומדת סאלי הוקינס, שמדברת כל הסרט בשפת הסימנים, ובסצינה אחת לוקחת את זה לקיצון שובר לב. הוקינס עושה פלאים עם הבעות הפנים ותנועות הידיים שלה. ג'נקינס ואוקטביה ספנסר, שני האנשים היחידים שדואגים ואוהבים את דמותה של הוקינס, מייצרים גם הם דמויות משכנעות, כשבעיקר ארצה לשבח את ג'נקינס הנהדר שעושה קסמים עם הדמות שכתב לו דל טורו. כל שלושת השחקנים היו מועמדים לאוסקר, אבל שלושתם הפסידו. שתי הצלעות הנותרות הם סטולברג ומייקל שאנון, הראשון עושה עבודה לא רעה בכלל והשני ממשיך להוכיח שהוא הרע הכי טוב בהוליווד. דל טורו מצליח לתת לשתי הדמויות האלו מניעים אמינים למעשים שלהם, שזה משהו שלא תמיד קורה ומוסיף המון לאמינות של הסרט.

בכוונה שמרתי את המפלצת, לב הסרט, לסוף. דאג ג'ונס הוא מעין אנדי סירקיס. כפי שסירקיס הוא המוביל בתחומו בגילום יצורים ממחושבים כמו גולום, קינג קונג וסיזר מ"כוכב הקופים", ג'ונס הוא המלך של המפלצות בתחפושת. ג'ונס הוא תמיד המפלצת של דל טורו, והוא עשה זאת ב"קרימזון פיק", "המבוך של פאן", "הלבוי" וגם בסדרה שדל טורו יצר, "The Strain". בסרט הזה הוא לא עוד דמות משנה וסביבו כל הסיפור בכלל נבנה. התחפושת של המפלצת נראית ברגע הראשון כמעט גנרית, והיא באמת שואבת המון השראה מלא מעט סרטים קודמים, גם מ"הלבוי". אבל כמות הפרטים והיופי שהוכנסו לעיצוב המפלצת הזו מתגלים לאורך הסרט וככל שאנחנו לומדים להכיר אותו עוד ועוד. דאג ג'ונס ודל טורו מייצרים קשר הדוק של הקהל עם היצור כשהם מבהירים לנו מאוד מהר שהוא תוקף רק כשתוקפים אותו ושהוא מסוגל לא רק להביע את עצמו ולאהוב, אלא גם לעזור ולתקן. כאשר סאלי הוקינס מתאהבת בו, אנחנו מבינים אותה, וההתאהבות לא מרגישה כמו משהו מלאכותי שרק משמש את העלילה. הוא מפסיק להיות יצור ומתחיל להיות משהו אחר, שאנחנו מקבלים. אליסה תמיד הרגישה לבד ושאף-אחד לא מבין אותה, עד שהיא פגשה ביצור, ואנחנו מאמינים לה ומריעים לה. כי מתחת לכל היופי, העיצוב והשוטים היפיפיים, הטריקים הקולנועיים והז'אנרים השונים, זה סיפור אהבה. וזה חתיכת סיפור אהבה יפה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s