סיכום שנת 2018: סרטי השנה של תרבות רעה

קרה הרבה ב-2018. זו הייתה שנה קשה, טובה, מוזרה, מפתיעה, מלאה בדברים חדשים, פחדים, הצלחות, כשלונות. וגם לא קרה כזה הרבה ב-2018. זו הייתה שנה, עוד אחת, קרו בה דברים מסוימים ולא קרו בה דברים אחרים. אני שמח על חלק מהדברים שקרו ומבואס על אחרים, מקווה שדברים מסוימים ישתנו ב-2019 ושאחרים יישארו בדיוק כפי שהם. בעצם, ככה זה בכל שנה, וזה לגמרי בסדר. והסרטים? חלקם היו טובים יותר וחלקם פחות, לא ראיתי מספיק סרטים וראיתי המון, פספסתי כמה חשובים בזמן שחלק מהאחרים ראיתי שוב ושוב. כן, שנה רגילה ולא רגילה בעת ובעונה אחת. לקחתי חופש מתרבות רעה ובה עשיתי המון דברים אחרים, אבל עכשיו חזרתי הביתה והגיע הזמן לדבר, בקצרה, על עשרת הסרטים שהכי אהבתי השנה. חבל לי על כמה סרטים שעוד לא הספקתי לראות שיש לי הרגשה שהיו מתמקמים איפשהו ברשימה הזו, אבל לא נורא, נשמח על מה שכן יש. אהבתי כל מני סרטים השנה, למרות שרובם הם בכלל מבציר 2017, אבל אני לא ארחיב על החלטות המפיצים הישראלים ורק אשמח על הסרטים הטובים שכן קבלנו. אז קדימה, הנה עשרת הסרטים שאני, רוי, הכי אהבתי בשנת 2018:

bm10it

לא חשבתי שאני אוהב את "אני, טוניה" כפי שאהבתי אותו וכמו שאני עדיין אוהב אותו. כמעט שנה עברה מאז הצפייה שלי בו ואני עדיין נזכר בו בחיבה גדולה. סרט שמטשטש את הגבולות בין מציאות לדמיון ושמתנהג לפרקים כמו עיתון רכילות צהוב ולפעמים כמו דוקומנטרי איכותי שבועט לך ישר בבטן. קרייג ג'ילספי מוכיח יד בטוחה בבימוי הסרט הכמעט לא-ייאמן הזה, אליסון ג'אני לקחה אוסקר על התפקיד שלה אבל מעל כולם עומדת מרגו רובי בתפקיד חייה. לראות את הפעלולים שלה על המסך עורר בי צמרמורת וגרם לי להתאהב בה עוד יותר. סרט מעולה שחבל לי שלמרות כל באז האוסקר טס קצת מתחת לרדאר.

bm9ti2

לא היה ל"משפחת סופר-על 2" שום זכות להיות כה מענג, חכם, מצחיק וכיפי כפי שהוא היה. אני מאוד אוהב את הסרט המקורי וחושב שבראד בירד, הבמאי, הוא ללא ספק מגדולי במאי האנימציה בכל הזמנים ואחד מהמצוינים שעובדים כיום בלי שום קשר, אבל לא החשבתי אותו בתור יצירת מופת. ההמשך אמנם גם הוא לא יצירת מופת, אבל הוא סרט שאני אשמח לחזור ולראות שוב ושוב, מכיוון שהוא מרח לי חיוך ענק ומטופש על הפנים שלא ירד גם זמן רב אחרי הצפייה. תענוג תענוג תענוג.

bm8aiw

כנראה הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים השנה היה "הנוקמים: מלחמת האינסוף". כמי שעוקב אחרי עלילות הנוקמים וסרטי מארוול מאז בכורתו של "איירון מן" של ג'ון פאברו אי-שם ב-2008, זה המגנום אופוס לו חיכיתי ופיללתי. הסרט הזה פשוט גדול מדי מכדי להיות אמתי, עם עשרות דמויות וסרטים שמתנקזים לכדי יצירה אחת שלמה שהיא התגלמות הבלוקבאסטר האמריקאי בשלמותו. ברור שהמון דברים שקרו בסרט הזה יקבלו צבע אחר ברגע שנראה את הסרט הבא שיגיע אלינו באפריל הקרוב, אבל לבינתיים, זה גדול סרטי מארוול עם גדול נבלי מארוול והנבל הטוב ביותר של השנה בקולנוע. מצחיק, מפחיד, ענק, גדוש עם אקשן לא יאמן ועם פיתולים שהם בוקס בפרצוף.

bm7ts

נראה שלמרות שסרטו של רובן אוסטלנד זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, הוא לא מקבל הרבה אהבה. אני ראיתי את "הריבוע" בקולנוע לב מנדרין, באולם קטן ואינטימי, ובמשך שעתיים וחצי לא יכולתי להזיז את העיניים שלי מהמסך לרגע. אפוס מטריד על עולם האומנות ותושביו עם אחד מהסיקוונסים הכי לא נוחים אי-פעם, שגרמו לי להתפתל ולרצות לרוץ הביתה והופעת מחץ מעודנת ומצוינת של קלאס בנג. אהבתי מאוד את "כוח עליון", סרטו הוקדם של אוסטלנד, ואחרי "הריבוע" הוא נכנס גבוה לרשימת הבמאים האהובים עליי שעובדים כיום.

bm6asib

"כוכב נולד" הפך במולדתו אמריקה לשובר קופות ענק, יקיר המבקרים והמועמד המוביל לאוסקר, ובארצנו נראה שרוב המבקרים הפנו לו כתף. אני התמוגגתי ממנו והתאהבתי בו לגמרי. סרט אווירתי וחוויתי שלמרות שמספר סיפור שראינו כבר כמה וכמה פעמים בקולנוע, מצליח בכל זאת לעשות אותו פרשי וחדש, עם מוזיקה נהדרת ויד בטוחה על ההגה של בראדלי קופר שגם ביים וגם נותן הופעה מעולה בסרט הנהדר הזה. גולת הכותרת בשבילי הייתה ליידי גאגא, שפשוט המיסה את ליבי עם ההופעה הכנה והמדויקת שלה. ראוי לציין גם את סאם אליוט הענק בתפקיד מפתח. התרגשתי, בכיתי ואז בכיתי עוד קצת, ואז הלכתי הביתה ושמעתי את הפסקול הנהדר שוב ובכיתי עוד פעם.

bm5tboem

מכאן, רוב הסרטים הם סרטי 2017 שהגיעו אלינו לארץ רק ב-2018. "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" הוא סרט של תסריט ושחקנים. מרטין מקדונה כתב את אחד התסריטים האהובים עליי ביותר מהשנים האחרונות, והטוב ביותר של השנה. פרנסס מקדורמנד וסאם רוקוול, שניהם זכו באוסקרים על תפקידיהם בסרט, נותנים פה הופעות שכבר דובר עליהם רבות ועוד ידובר עליהם רבות. סרט כל-כך איכותי שקשה להאמין שהוא באמת קיים וכל-כך אכזרי שקשה לי לחזור ולראות אותו שוב. פשוט מצוין.

bm4sow

גיירמו דל טורו לקח הביתה שני אוסקרים על אגדת המבוגרים הזו שהיללתי בזמן אמת ואני חוזר להלל גם עכשיו. "צורת המים", שזכה באוסקר עבור הסרט הטוב ביותר, הוא מסוג הסרטים שאני לוקח איתי הלאה. סרט מיוחד, אחר, מקורי ומהמם ביופיו שאני רוצה לארוז בתוך קופסא ולתת לעצמי במתנה כל שנה מחדש. כפי שכתבתי בביקורת שלי עליו, ביני ובין גיירמו דל טורו קיים חיבור מיסטי ואני אוהב כל אחד מסרטיו, ואת האחד הזה אולי יותר מכולם. ביקורת

bm3r

אחד הסרטים האחרונים שראיתי השנה, וללא ספק סרט שכמעט וקרס תחת עומס הציפיות, אבל הצליח באורך נס לא לעשות זאת. שבחים מקיר אל קיר ודיבורים על אוסקר לא הכינו אותי ליצירה המטלטלת הזו של אלפונסו קוארון, שחוזר חמש שנים אחרי הזכייה באוסקר על "כוח משיכה" ליצירה שהיא אולי הגדולה ביותר שלו, וללא ספק האישית ביותר. קוארון הוא האוטר השלם של היצירה הזו, כשמעבר לבימוי וכתיבת הסרט הוא גם ערך וצילם אותו במו ידיו. ובמו ידיו מלאות הכישרון שהוא הרכיב יצירה מלאה באהבה ואכזריות, משפחה וחוסר, רצונות וחלומות. אני בטוח שככל שאני אצפה בסרט הזה יותר אני אשבה בקסמיו יותר ואוהב אותו יותר. סרט ענק שמרגיש חשוב וגדול מהחיים, אבל בעצם הוא קטן, מיקרוסקופי, מסתכל על הרגעים האינטימיים והשבריריים שמרכיבים את החיים של כל אחד מאיתנו.

bm2lb

הייתי בטוח ש"ליידי בירד" יהיה סרט השנה שלי. איך אפשר לאהוב סרט יותר ממה שאני אוהב את "ליידי בירד"? מסתבר שהיה אחד כזה, אבל הוא ניצח את יצירת המופת האינטימית של גרטה גרוויג במילימטרים ספורים. זה סרט שכל מה שקורה בו כל-כך רחוק ממני, אבל שהתחברתי אליו ברמה הרגשית יותר מכל סרט אחר השנה. זה סרט חכם ומצחיק וקטן וגדול, שלא קורה בו כלום אבל בעצם קורה בו הכל. סירשה רונן מנווטת את חייה בשנתה האחרונה בתיכון ומתמודדת עם אמה לורי מטקאלף ואני פשוט נמסתי ורציתי רק עוד ועוד. שתיהן נותנות הופעות מרסקות שיישארו איתי לעד בסרט שנכנס לי ללב ומאיים לא לצאת ממנו לעולם. שיישאר שם, יחמם אותי ויזכיר לי שקולנוע לא צריך הרבה כדי להיות גדול מהחיים. ביקורת

bm1pt

כאילו חשבתי שאני אוכל לעמוד בפני היצירה החדשה של פול תומאס אנדרסון. אולי גדול הבמאים האמריקאיים בדורו, מאסטר של קולנוע ובמאי שכל סרט שלו הוא עבורי חוויה דתית חדשה. "חוטים נסתרים" הוא יצירת מופת. בואו נניח את זה רגע על השולחן ונהייה כנים האחד עם האחר. אנדרסון חוזר לשתף פעולה עם דניאל דיי לואיס בסרטו האחרון של השחקן, כמעט עשור אחרי יצירת המופת הקודמת שלהם יחד – "זה ייגמר בדם", אחד הסרטים הגדולים של המאה ה-21. "חוטים נסתרים" נצמד קרוב מאוד לסרט ההוא, ביצירה מאופקת ועדינה, אבל ממזרית ומושחזת על יצירה, אובססיה, ומה אמן מוכן להקריב בדרך שלו אל השלמת היצירה שלו ואיך האנשים שהוא פוגע בהם בדרך מגיבים אליו. דיי לואיס מוכיח שוב למה הוא נחשב לגדול השחקנים בדורו ושתי הצלעות הנשיות בסרט – ויקי קריפס ולסלי מנוויל – קורעות את המסך עם תצוגות המשחק שלהן גם. מעל כולם מתעופף לו פול תומאס אנדרסון (שגם צילם את הסרט) עם עבודת בימוי וצילום מטמטמות חושים ומוזיקה שחודרת עמוק לעצמות. ההגדרה של סרט גדול שייזכר לדורות. ביקורת

אלו העשרה סרטים שלי לשנת 2018, ובואו נקווה ש-2019 תביא עמה עוד כמה סרטים מצוינים. שתהייה שנה טובה לכולנו.

מחשבה אחת על “סיכום שנת 2018: סרטי השנה של תרבות רעה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s