"היו זמנים בהוליווד", ביקורת

קוונטין טרנטינו הוא מן הבמאים יחידי הסגולה האלו, שהם לא רק שמות בית אצל סינפילים וצופי הקולנועי הקז'ואלים כאחד, אלא גם כאלו שכל סרט חדש שלהם הוא אירוע תרבותי המקרב בין כל אלו שהולכים לבית הקולנוע, בכל הצורות. מאז פרץ לתודעה עם "כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה" בשנות ה-90, טרנטינו הוא אחד מאותם במאים שתמצאו בכל שיחה על קולנוע ובכל בית, קולנוען שהמניה שלו היא כה בטוחה, וכוללת בה הצלחה כלכלית נאה לצד הצלחה ביקורתית ופרסים, שאולפנים נותנים לו יד חופשית בכל הקשור ליצירות שלו, ומממנים את יצירותיו המקוריות בעולם שמלא ברימייקים, סיקוולים, ספין-אופים ופרנצ'ייזים.

ארבע שנים אחרי אחד מסרטיו היותר שנויים במחלוקת – "שמונת השנואים", חוזר טרנטינו עם סרטו ה-9, "היו זמנים בהוליווד" (Once Upon A Time In Hollywood), סרט שעוד בשלביו הראשונים עורר תהודה והתרגשות גדולה בזכות הנושאים בהם הוא עוסק והקאסט הנוצץ שלו. אני מאמין שלסרט הזה צריך להגיע עם כמה שפחות מידע, אז אתן תקציר מינימלי ביותר, כדי שתוכלו להנות מהסרט בצורה הטוטאלית ביותר.

"היו זמנים בהוליווד" מתרחש בשנת 1969 בלוס אנג'לס ועוקב אחרי שלוש דמויות מרכזיות: ריק דלטון (לאונרדו דיקפריו), שחקן בדעיכה שגילם את הדמות הראשית במערבון טלוויזיוני מפורסם וכעת מדשדש בין תפקידי אורח בסדרות טלוויזיה אחרות. קליף בות' (בראד פיט) הוא הכפיל הפעלולן של ריק מאז ימי סדרת הטלוויזיה שלו, חברו הקרוב שבהווה בעיקר מסיע את ריק ממקום למקום ומטפל בענייני הבית שלו. שרון טייט (מרגו רובי), שחקנית הנשואה לבמאי הפולני רומן פולנסקי (רפאל זווירוצ'ה).

טרנטינו מביים וכותב את סרטיו עם אזכורים רבים לסרטים ולבמאים עליהם הוא גדל ואשר השפיעו עליו, וזה ידוע כי ז'אנר המערבון הוא אחד מהז'אנרים האהובים ביותר על הבמאי. בעשור האחרון טרנטינו ביים שני מערבונים ("ג'אנגו ללא מעצורים", שזיכה אותו באוסקר השני שלו, ו"שמונת השנואים"), ובסרטו החדש, טרנטינו עושה כאן הפוך על הפוך ובעצם מספר לנו על התקופה בה הוא גדל בתור ילד ושעצבה אותו בתור קולנוען. בתקופת הסרט היה טרנטינו אמנם רק ילד בן 6 המתגורר בדרום לוס אנג'לס, אבל אימו ואביו החורג טפחו את אהבת הקולנוע שלו ולקחו אותו לסרטים שגם פחות מתאימים לגילו. טרנטינו גדל בצל הסיפורים הגדולים, הסרטים וסדרות הטלוויזיה של הוליווד ושל סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, וכעת הוא חוזר אליהם ב"היו זמנים בהוליווד". טרנטינו אמר כי סרט זהו סרטו האישי ביותר, וזה מורגש בכל רגע ורגע בסרט.

ההפוך על הפוך שמתרחש ב"היו זמנים בהוליווד" הוא שבעצם הוא מספר כאן על תקופה מסוימת בזמן ומייצר סוג של סרט היסטורי שמשחק עם ההיסטוריה ומשנה אותה לפי רצונותיו של טרנטינו, כפי שעשה הבמאי ב"ממזרים חסרי כבוד", אבל זה סרט ללא ז'אנר אמיתי שאי-אפשר לקטלג אותו לשום סוגה. בכך שהוא הפך את אחת מן הדמויות הראשיות שלו לכוכב מערבונים, טרנטינו מקבל כאן את ההזדמנות ליצור כמה וכמה מערבונים פיקטיביים בתוך סרט אחד שהוא לא מערבון כלל ובכך להזריק לסרט את אחת מאהבותיו הגדולות ביותר. שזורים ב"היו זמנים בהוליווד" לא סרט סצינות מתוך סדרות הטלוויזיה בהן דמותו של ריק דלטון מתארח בהווה המופיעות על גבי מסך טלוויזיה עם פריימים חרוכים של שנות -ה60, אלא גם סצינות מכמה מהסרטים הזולים בהם השתתף ריק. כל אלו מבוימים בצורה קלאסית התואמת את התקופה בה הסרט מתרחש ואת הז'אנר בו הם מתקיימים וחוקיו לפי אותה התקופה. בנוסף, בהווה ריק דלטון מצטלם לפיילוט למערבון חדש בטלוויזיה בו הוא מגלם בתפקיד אורח את הנבל (שנראה דומה מאוד לדמותו של דיקפריו ב"ג'אנגו ללא מעצורים"), וטרנטינו מביים כאן סצינות נרחבות מתוך הפיילוט וגם מראה לנו כיצד נראה ועובד סט של מערבון טלוויזיוני משנות ה-60 המאוחרות.

ouatih

למרות שטרנטינו מזריק ל"היו זמנים בהוליווד" את כל האזכורים וההומאז'ים לסרטים והסדרות עליהם גדל בתור ילד, כמו כן גם אזכורים לעצמו ולסרטים קודמים שלו, זו הפעם הראשונה בקריירה שלו שזה מרגיש באמת טבעי, וחלק אורגני מהסרט. זה לא מרגיש כמו מנייריזם של טרנטינו ואזכורים לשם אזכורים בלבד. הסיבה העיקרית לכך היא כמובן התקופה והמיקום בהם מתרחשים הסרט, אבל טרנטינו בקלות היה יכול ללכת לאיבוד בין כל האזכורים שהוא רוצה לעשות לכל הסרטים, הסדרות, הבמאים והכוכבים שהוא רוצה לאזכר ולתת להם כבוד בסרט, ונראה שהוא היה בשליטה מתמדת על מה נכנס לסרט ובמה אין באמת צורך. זה מראה על התבגרות עצומה מצדו של טרנטינו, קולנוען כמעט חסר שליטה בדרך כלל שמתפוצץ על המסך. אבל "היו זמנים בהוליווד" הוא סרט אחר בפילמוגרפיה של טרנטינו, ונראה שהבמאי, שכבר הכריז שסרטו הבא כנראה יהיה האחרון שלו, רצה לייצר יצירה קולנועית שלמה שהיא גם מכתב אהבה לתקופה ולתרבות של התקופה, אבל שגם עומדת בפני עצמה לגמרי. כך טרנטינו מגביל מאוד את כמות הופעות האורח של אנשים אמיתיים בסרט הזה, שהיו יכולים לאכלס כל פינה בסרט וכל רגע בו, וגם את ההומאז'ים לסרטים וסדרות אחרות רק לרגעים בהם אנו רואים סרטים וסדרות של ריק דלטון.

השליטה העצמית העצומה הזו של טרנטינו נותנת לו את החופש להפוך את "היו זמנים בהוליווד" לסרט שמרגיש אחר לגמרי מכל סרטיו האחרים. זו יצירה שלא עושה חשבון ולא מתחנפת לאף-אחד, היא לא מנסה להצחיק בכל רגע ובכוח או להיות הכי מגניבה רק לשם המגניבות. הדברים האלו באים באופן טבעי ובקלות לסרט הזה, שנע בין שוטים ארוכים ושקטים שלכאורה לא קורה בהם הרבה, לרגעים בהם הקהל מתפוצץ מצחוק, לרגעים בהם אתה פשוט מחייך לעצמך כי קשה לעמוד בפני מה שקורה כרגע על המסך. לטרנטינו לקח חמש שנים לכתוב את התסריט ל"היו זמנים בהוליווד", וארבע שנים הוא לקח חופש מאז "שמונת השנואים", והזמן הזה אפשר לבמאי לחדד את הסיפור והדמויות ולייצר סרט שלם שמתכתב עם ההיסטוריה וגם עושה ממנה סלט. ניכר שטרנטינו נהנה לביים את הסרט הזה ולהגיש אותו לקהל, הוא מתייחס אל הסרט ויצירתו ברכות ואין בו עשייה קולנועית שהיא בוקס בפנים כמו רוב סרטיו של טרנטינו, כי כפי שכתבתי, זהו סרט כמעט חף ממניירות. מרגיש שטרנטינו הגיע אליו נקי ועם רצון וכיוון ברורים. אבל בעיקר, זה הרגיש לי שזה הסרט שטרנטינו הכי אוהב. הוא אולי הכי גאה ב"ממזרים חסרי כבוד" ויודע שכולם תמיד יזכרו לו בעיקר את "ספרות זולה", אבל זה הסרט שהוא עצמו הכי אוהב, הסרט שמתרחש בתקופת ילדותו המעצבת בין כל הסיפורים והאנשים שהשפיעו על התבגרותו האישית והאמנותית ובמקום בו הוא עצמו גדל. וזה ניכר בכל פריים ופריים.

טרנטינו לקח גישה אמנותית שונה בבואו לביים את "היו זמנים בהוליווד". הוא ושותפו הוותיק, הצלם רוברט ריצ'רדסון, לא הולכים על השוטים הגדולים שגורמים לאישונים להתרחב ולקהל להגיד "וואו". העשייה היא כמובן מן המעלה הראשונה וללא רבב, אבל השוטים, כמו גם הסיפור, הם אישיים והמצלמה נמצאת קרוב לדמויות המון מהזמן וטרנטינו משתמש בהמון קלוז-אפים על דמויותיו הראשיות. טרנטינו מחפש להיות קרוב לרגשות שלהם ולראות בצורה האינטימית ביותר כיצד הם מגיבים לשינויים בחייהם, לרגעים הקטנים שמרכיבים את סיפורם. העריכה של פרד רסקין, שערך את כל שלושת הסרטים של טרנטינו בעשור האחרון, היא לא מפוצצת וקינטית כמו תמיד אצל הבמאי, וגם בה יש משהו רך וחף ממניירות, למעט מקרים בודדים בלבד. כל אלו תורמים ליצירת ההרגשה שמדובר בסרט אישי יותר של טרנטינו.

כמובן שאחד מן הדברים שעוררו את הכותרות הגדולות ביותר בנוגע ל"היו זמנים בהוליווד" זו העובדה שבסרט הזה, בפעם הראשונה בקריירות שלהם, לאונרדו דיקפריו ובראד פיט חולקים מסך ומשתתפים באותו הסרט. טרנטינו שבר את החוקים וליהק את דיקפריו ופיט לגלם שחקן ואת הכפיל שלו, בהתאמה, והעולם השתגע. מעבר לתקופה, ההיסטוריה, הדמויות האמתיות שמאכלסות את הסרט, הלב של היצירה הזו היא שתי הדמויות המקוריות והפיקטיביות שיצר טרנטינו והזריק אך תוך המיקס הזה. אני מאמין שריק דלטון וקליף בות' נכנסים בקלות ובלי לחשוב פעמיים לפנתיאון הדמויות הגדולות של טרנטינו, פנתיאון צפוף ועמוס למדי כבר ככה. ברגע שההלם הראשוני של לראות את דיקפריו ופיט יושבים זה לצד זה באותו הפריים חולף, קשה לזכור שמדובר בדמויות שלא היו באמת. הן מרגישות כל-כך נכונות ואורגניות וכתובות עם כל-כך הרבה רגש ואמת ודיוק, שההרגשה היא שאלו דמויות שתמיד היו כאן והן חלק מדפי ההיסטוריה הצדדית של הוליווד. לא רק שכל דמות בפני עצמה מקבלת טיפול אישי ומלא, ועוברת בסרט את המסע שלה, אלא שביחד הם מייצרים משהו אחר וגדול יותר. השילוב של השניים בהיסטוריה וברגעים קטנים בהוליווד של שנות ה-60, פגישתם עם דמויות שהיו באמת והשפעתם על ההיסטוריה שטרנטינו משכתב, היא אורגנית ועשויה בדיוק רב והיא אחת מנקודות החוזק הגדולות והמשמעותיות ביותר של הסרט.

margohollywood.jpg

מעולם לא אהבתי יותר את לאונרדו דיקפריו ובראד פיט כפי שאהבתי את השניים ב"היו זמנים בהוליווד". וזה אומר הרבה. דיקפריו הוא שחקן שאני אוהב בכל תפקיד שהוא עושה והנוכחות של פיט היא תמיד מבורכת. אבל התפקיד שכל אחד מהם עושה בסרט הזה מרגיש כמו התפקיד שכל אחת מהם נולד לעשות. אני בטוח שטרנטינו, שכתב את התסריט תחילה בתור ספר בכלל, לא חשב על שום שחקן מסוים עבור הדמויות שהוא יצר, אבל ריק דלטון וקליף בות' נוצרו עבור דיקפריו ופיט, בהתאמה. ריק דלטון הוא דמות במעבר ובמשבר, דמות של שחקן שמרגיש שעברה תקופת הזוהר שלו ומנסה להתרגל לעולם בו הוא כבר לא כוכב גדול. דיקפריו, שזהו סרטו הראשון מזה ארבע שנים ומאז שזכה באוסקר הראשון שלו עבור "האיש שנולד מחדש", מגלם את כל האכזבות והעמדות הפנים של ריק באופן כה משכנע שלרגעים ארוכים קל לשכוח שבכלל מדובר בדיקפריו. בסצינה אחת בתוך טריילר בין טייקים, דיקפריו מתפוצץ החוצה על המסך בכל הכישרון שלו ובאופן כזה שמשאיר את הצופה פעור פה. בנוסף, על דיקפריו לגלם דמות המגלמת דמות בזמן צילומי הפיילוט לסדרה החדשה בה ריק דלטון מתארח. דיקפריו צריך לגלם את דמות הנבל לא כפי שהוא, דיקפריו, היה מגלם אותה, אלא כפי שריק דלטון, שחקן אחר לגמרי מדיקפריו עצמו, היה מגלם אותה. להגיע לכאלו רמות של דיוק יכולים שחקנים רק מן המעלה הגבוהה ביותר. לצדו בראד פיט עושה את אחד מתפקידיו הגדולים ביותר מבלי להתאמץ בכלל. דמותו היא נונשלנטית מטבעה, שלא דואגת מכלום ומתפוצצת בהפתעה רק כאשר דוחקים אותה לפינה. קליף בות' לא דואג יותר מדי ממצבו הכלכלי או האישי והדבר היחידי שבאמת משפיע עליו הוא זה שהוא כבר לא מקבל המון עבודות בתפקידו כפעלולן וכפיל. פיט מגלם את הדואליות של הדמות, שיש בה גם את הגבר האמריקאי וגיבור המלחמה הקלאסי של שנות החמישים וגם קצת היפיות של שנות ה-60, גישה של "הכל טוב" וחיוך ממזרי לצד אלימות מתפרצת, בקלאס עצום ובתפקיד מאופק ומדויק שבעיניי מצריך לפחות מועמדות לאוסקר.

"היו זמנים בהוליווד" ייזכר בעיניי בדפי ההיסטוריה של הקולנוע לא רק בתור אחד מן הסרטים הטובים ביותר של טרנטינו, בזה אין לי ספק, אלא גם בסרט בו הבמאי שלו לוקח את כל מה שהוא למד בכל שלושים השנים כמעט בהם הוא יוצר קולנוע וחמישים השנים בהם הוא אוהב קולנוע, ומנקז את הכל ליצירה אחת שלמה שהיא פיסת היסטוריה בנקודה אחת בזמן שמצליחה לקמט בתוכה את כל התקופה בה היא מתרחשת, וזאת למרות השינויים ההיסטוריים שעושה טרנטינו במכוון. כי סרטים הם אגדה ובידור, ובתור בדרן והכותב של האגדה הזו, שמתרחשת בהוליווד בה הוא גדל ועליה התחנך בתור יוצר, לטרנטינו היה חשוב לספר את הסיפור שיש לו לספר ובצורה בה הוא רוצה לספר את הסיפור הזה ובעיקר – לסיים אותה בצורה החד-משמעית והכה לא חד-משמעית בה הוא סיים את הסרט הזה. זהו הסיום הכי צפוי של טרנטינו, אבל גם הכי חזק ומשמעותי שלו, כי הוא מראה על כוחו של הקולנוע ככלל ושל סרט אחד בודד כיצירה שעומדת בפני עצמה ומספרת את הסיפור שלה בפרט. לא סתם עוד לא כתבתי על מרגו רובי ותפקידה בתור שרון טייט. הדמות שהייתה באמת שמקבלת הכי הרבה זמן מסך והתייחסות, היא המלאך של הסרט הזה ומלאך שמתעופף בשמי הוליווד, כך לפי טרנטינו, וכך בדיוק היא גם מתנהגת וכך בדיוק הוא מתייחס אליה בסרטו. שרון טייט של "היו זמנים בהוליווד" לא עוברת מסע של דמות, לא עושה או מדברת יותר מדי, אבל הנוכחות שלה נמצאת בכל פינה של הסרט. היא מרחפת בתוכו ומעליו ונותנת לו צורה. היא המקגאפין של "היו זמנים בהוליווד", בצורה מסוימת. והשימוש הזה בדמות הזו, עם ההיסטוריה הנוראה והעקובה מדם שלה, סוגרת ביופי בלתי נגמר את כל פינות היצירה הגדולה הזו.

3 מחשבות על “"היו זמנים בהוליווד", ביקורת

  1. פינגבאק: היסטוריה של אגדה: "היו זמנים בהוליווד", ניתוח – תרבות רעה

  2. יעקב בן שאול

    יפה כתבת, ככה הייתי רוצה לכתוב על הסרט…. לו יכולתי. טרנטינו הגיע לשלב שבו הוא יוצר קולנוע בלי לחשוב עלינו. לנו נישאר להתפעל, ובמקרה שלי להתמוגג. לי ברור שאחד מהשנים חייב להגיע לאוסקר על המשחק בסרט. דיקפריו בוודאות, משחקו אינו פחות ממדהים!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s