היסטוריה של אגדה: "היו זמנים בהוליווד", ניתוח

"היו זמנים בהוליווד" (Once Upon a Time in Hollywood), סרטו ה-9 של קוונטין טרנטינו, מזמין לא רק צפיות מרובות, אלא גם הסתכלות וניתוח מורחבים של התמות השונות שלו, דמויותיו האמתיות והפיקטיביות ומשחקו עם ההיסטוריה. אחרי ביקורת רגילה וחפה מספוילרים שמתפקדת כהמלצה ותו לו, בפוסט הזה אני אנסה להיכנס עמוק למשמעויות הנסתרות של סרטו היפיפה של טרנטינו. ספוילרים לכל הסרט. אל תקראו את הניתוח לפני הצפייה בסרט.

טרנטינו; הזווית האישית

קוונטין טרנטינו אמנם נולד בנוקסוויל, טנסי, אבל כאשר היה בן שלוש ואחרי שהוריו התגרשו, הוא עבר להתגורר עם אימו בלוס אנג'לס. בין הגילאים שלוש ועד עשר, טרנטינו גדל והתחנך בלוס אנג'לס ובעידודו של אביו החורג, המוזיקאי קרטיס זסטופיל, הוא צפה בהמון סרטים (גם כאלו שלא תאמו את גילו הצעיר) וטיפח את אהבתו לקולנוע. טרנטינו העביר את שנות ילדותו בצל סוף שנות השישים וסיומה של תקופת התמימות של ילדי הפרחים עם פעולות הרצח של חברי משפחת מנסון, ותחילת שנות ה-70 והרנסנס הקולנועי שיביאו עמם במאים כמו פרנסיס פורד קופולה, רוברט אלטמן, מרטין סקורסזה ואחרים. בתור ילד עם אהבה גדולה לקולנוע ותרבות פופולרית, לגדול במרכז העניינים בתקופת זמן של שינויים חברתיים ותרבותיים גדולים, היוו לבטח השפעה עצומה על האדם והיוצר שהפך טרנטינו להיות.

hollywood-tarantino.jpg

טרנטינו תמיד מאזכר את הסרטים והבמאים שהוא אוהב בסרטיו, וידוע כי מדובר בסינפיל רציני ביותר. את האהבה שלו למשחק עם ההיסטוריה והזיכרון הקולקטיבי למדנו להכיר בסרטו "ממזרים חסרי כבוד". את שתי האהבות האלו, שמגיעות מתוך צמיחתו של הקולנוען בתקופת הזמן בה הוא גדל, המשלבת בה סרטים פורצי דרך וראשוניים ואירועים היסטוריים ששינו את אמריקה, מגיעות לנקודת שיא בסרטו ה-9 של טרנטינו, "היו זמנים בהוליווד".

קוונטין טרנטינו קרוי על שם הדמות אותה גילם ברט ריינולדס במערבון הטלוויזיוני Gunsmoke, קווינט אספר. אני בטוח שבתור ילד טרנטינו העביר המון שעות דבוק לטלוויזיה, צופה מבלי למצמץ במערבונים שהיו כה פופולריים בטלוויזיה האמריקאית בתקופת ילדותו. ידוע רבות על אהבתו של טרנטינו למערבוני הספגטי של במאים כמו סרג'יו ליאונה, סרג'יו קורבוצ'י, סרג'יו סולימה ורבים אחרים. הוא עשה שני מערבונים בעשור האחרון שמלאים באזכורים לסרטים של הבמאים האיטלקיים שהוא כה אוהב, העיקרי שבהם הוא שמו של סרטו "ג'אנגו ללא מעצורים", שלקוח מהמערבון  "ג'אנגו" של סרג'יו קורבוצ'י משנת 1966. ב"היו זמנים בהוליווד" טרנטינו משלב את האהבה למערבוני הספגטי יחד עם מערבוני הטלוויזיה של שנות החמישים והשישים, כשהוא יוצר סרטים וסדרות שלמות מהז'אנרים האלו שילכו יד ביד עם היצירות האמתיות של התקופה.

טרנטינו הכריז על "היו זמנים בהוליווד" עוד בשלביו המוקדמים כפרויקט האישי ביותר שלו והוא בילה חמש שנים בכתיבתו. קל לראות מדוע טרנטינו רואה בסרטו התשיעי כסרטו האישי ביותר, עם התמקדותו בנקודת הזמן שחוצצת בין סוף שנות ה-60 והשינויים החברתיים שלה לבין תחילת שנות ה-70 והסרטים הגדולים והבמאים החלוציים שלה. ובאמצע לא רק האירוע המזעזע שלכאורה סביבו סובב הסרט, אלא טרנטינו עצמו, בתור ילד, שסופג מכאן ומכאן, את המשמעות של השינוי החברתי באמריקה והצמיחה בתור נער יוצר שחולם על קולנוע במה שנחשב לעשור הגדול ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי.

ריק דלטון; תהליך היצירה ושינוי  

הלב של "היו זמנים בהוליווד" הם ריק דלטון (לאונרדו דיקפריו) וקליף בות' (בראד פיט). הראשון הוא שחקן מפורסם כמעט לשעבר, שבנה את שמו בסדרת מערבון טלוויזיונית בשנות ה-50 בשם "חוק הכופר" (Bounty Law), אותה עזב על מנת לרדוף אחרי קריירה קולנועית שלא צלחה. בהווה הוא חוזר לטלוויזיה, רק שהפעם הוא כבר לא הגיבור הצעיר, אלא משחק תפקידי אורח בסדרות של אחרים בתור הנבל. השני הוא הכפיל הפעלולן של ריק מימי סדרת הטלוויזיה שלו, שבהווה  עסוק בעיקר בלהסיע את ריק ממקום ולמקום ולטפל בענייניו האישיים ובביתו.

hollywood-rick

ריק הוא עודנו שחקן מוערך במעגלים מסוימים בהוליווד ובחלקו הראשון של הסרט הוא עסוק בצילומים לפיילוט למערבון חדש בשם "לאנסר", שם הוא שוב מגלם את האיש הרע. אחרי שריק עובר תהליך איפור נרחב ומודבקים לו שיער ארוך ושפם, הוא מתיישב לצדה של שחקנית-ילדה ומספר על ספר שהוא קורא, על מאלף סוסים שנפצע והוא כבר לא הכי טוב במקצוע שלו, וההתמודדות שלו עם כך שמתחילים לשכוח ממנו. בזמן שהוא מספר לילדה על עלילת הספר, ריק מתחיל להיחנק מדמעות בעוד הוא מבין עד כמה הסיפור רלוונטי לקריירה שלו עצמו ולמה שנהייה ממנה וממנו. במהלך צילומי סצינה ריק כל הזמן שוכח את הטקסט שלו וכמעט והורס טייק שלם וארוך, לפני שהוא לוקח את עצמו בידיים. בטריילר שלו, בזמן ההפסקה, לאונרדו דיקפריו מתפוצץ על המסך בתצוגת תכלית של כשרונו הרב בעוד ריק נלחם בעצמו ובשדים שלו ומכריח את עצמו להתאפס. את יום הצילומים הוא מסיים בקליימקס של צילומי הפיילוט, שבסיומם לוחשת לו הילדה-שחקנית כי זה היה "המשחק הטוב ביותר" שהיא ראתה בחייה.

צילומי הפיילוט של "לאנסר" מאפשרים לטרנטינו לעשות את ההומאז' הגדול בקריירה שלו. לא רק מערבוני הספגטי האיטלקיים מקבלים כאן כבוד, אלא גם ובעיקר מערבוני הטלוויזיה עליהם גדל טרנטינו. הקולנוען מייצר פיילוט שלם, עם דמויות, עלילה וסטים נרחבים, ומצלם גם את הפיילוט עצמו בסגנון של מערבון טלוויזיה אמיתי משנות ה-60 וגם את מאחורי הקלעים של יצירה של פרק טלוויזיוני שכזה. השכבות הסגנוניות האלו מאפשרות לטרנטינו מעין כרטיס "צא מהכלא" שנותן לו יד חופשית בכל הקשור ליצירת אזכורים ליצירות שהוא אוהב ושהשפיעו עליו בתור ילד ובתור יוצר.

בתחילת הסרט נפגש ריק דלטון עם סוכן העל מרווין שוורץ (אל פצ'ינו), שבעצם מתניע את הבחינה מחדש של ריק על הקריירה שלו. שוורץ גורם לריק להבין שהוא תמיד משחק את הנבל בסדרות טלוויזיה של גיבורים אחרים, ובסדרות האלו הנבל תמיד מפסיד. ובגלל שריק הוא הנבל, משמע שריק תמיד מפסיק. החלק הזה של הסרט נסגר עם טלפון של שוורץ לריק אחרי יום הצילומים המוצלח על הסט של "לאנסר", בה הוא מציע לריק את התפקיד הראשי במערבון ספגטי מאת סרג'יו קורבוצ'י, אחד מהבמאים האהובים ביותר על טרנטינו. למרות שבהתחלה הוא מהוסס, ריק מסכים לקחת על עצמו את התפקיד ונוסע לחצי שנה לאיטליה, שם הוא מצלם לא פחות מארבעה מערבוני ספגטי בהם הוא הגיבור הראשי.

קליף בות'; מפגש בין זמנים והר געש

קליף בות' הוא אחת מן הדמויות האניגמטיות ביותר שכתב טרנטינו. גיבור מלחמה שמלהקים לא רוצים לעבוד עמו יותר בגלל שמועה (עליה אנחנו לא מקבלים תשובה חד-משמעית בסרט) שהוא רצח את אשתו, שהוא שילוב בין הגבר הכל-אמריקאי של שנות החמישים ומעין היפי שלא דואג מכלום החי לפי החוקים שלו, שתואם יותר את תקופת שנות ה-60 בה מתרחש הסרט. קליף היה במשך שנים הכפיל והפעלולן של ריק, אבל נראה שכבר שנים לא עסק באמת במקצוע שלו. עיסוקיו העיקריים של קליף הם הסעתו של ריק ממקום למקום, טיפול בענייני הבית של ריק והכלבה שלו, עמה הוא מתגורר בטריילר במגרש נטוש מאחורי דרייב-אין.

למרות התנהלותו הלא דואגת מכלום של קליף, ניכר כי החוסר בעבודה אותה עשה במשך שנים משפיעה עליו. בזמן שהוא מתקן את האנטנה על גג ביתו של ריק, אנחנו מקבלים פלשבק לפעם האחרונה בה קליף קיבל עבודה ואיך הוא הצליח להרוס את זה: אחרי שריק מצליח לשכנע את המלהק (קורט ראסל בתפקיד קטן ומצחיק מאוד) לקחת את קליף לעבודה, יושב הכפיל בין אנשי צוות שונים של הפקות שונות המקשיבים לברוס לי (מייק מו הנהדר), שמתרברב ביכולות הלחימה שלו. קליף קורא לו בלבלן מוח וברוס לי מזמין אותו לדו-קרב אחד על אחד, שהמטרה שלו הוא להפיל את היריב פעמיים מתוך שלוש. בעוד ברוס לי מתנהג כמו הדמויות שהוא גילם בסרטי הקונג-פו בהם הוא כיכב בסיקסטיז ובסבנטיז, קליף רק מחייך את חיוכו השובבי. בדו-קרב הראשון ברוס לי מנצח, בעוד בשני קליף יוצא עם ידו על העליונה. את תוצאת הקרב הסופית אנחנו לא מקבלים, בגלל שהמלהק ואשתו מגיעים לזירת האירוע ומפטרים את קליף בהאשמה שהוא פוגע פיזית בכוכב שלהם.

hollywood-cliff.jpg

אחד המפגשים הקריטיים ב"היו זמנים בהוליווד" הוא בין קליף לילדת פרחים בשם פוסיקט (מרגרט קוואלי), אותה הוא פוגש בשלוש פעמים שונות בעת סיבוביו עם האוטו של ריק. בפעם השלישית הוא נותן לה טרמפ ומסיע אותה למקום מגוריה – חוות ספהן, מקום שהיה באמת ובו צילמו קליף וריק את סדרת הטלוויזיה שלהם. פוסיקט מתגוררת שם עם חבריה הצעירים, שמתגלים בתור תומכיו של צ'ארלס מנסון, אותו אנחנו רואים בסרט לרגע אחד קצר. קליף שובר את האווירה הרגועה בחווה בגלל שהוא מתקשה להאמין שבעל החווה, ג'ורג' ספהן (ברוס דרן), הסכים לחבורת היפים להתגורר אצלו בחווה בחינם. הוא מתעקש לבדוק לשלומו של ג'ורג' ובסוף מגלה שילדי הפרחים של מנסון דברו אמת והוא אכן בחיים ומטופל בידי אחת מהנערות, סקוויקי פרום (דקוטה פנינג). קליף, שכפי שכבר ציינתי הוא שילוב בין תקופות ומודלים גבריים של אמריקה משנות החמישים והשישים, נראה לא מרוצה מהסידור הנצלני שנוצר בחווה בה עבד במשך הרבה שנים, ודרך החיים של הנערים המתגוררים בה. כאשר אחד מהנערים תוקע סכין באחד מגלגלי מכוניתו של ריק, אנחנו עדים לראשונה להר הגעש שקיים מאחורי המסכה החייכנית והרגועה של קליף. הוא מפרק במכות את הנער שצוחק לו בפנים וגורם לו להחליף את הגלגל בזמן שהוא מאיים על שאר הנערות בחווה שאם יתקרבו הוא יהרוג את הנער.

במהלך שהותו בחווה, קליף פוגש גם בטקס (אוסטין בוטלר), שמתפקד כ"שרירים" של החווה ובא לבדוק אותו כאשר פוסיקט מביאה את קליף לחווה. בזמן שקליף מרביץ לנער שתקע לו סכין בגלגל, אחת הנערות רצות להביא את טקס מטיול בהרים על סוסו, אבל קליף מצליח לברוח מהסיטואציה לפני שזה מספיק להגיע. בעולם האמתי, טקס היה מי שהוביל, בהוראתו של צ'רלס מנסון, את חוליית המרצחים שהייתה אחראית לרציחתה של שרון טייט והאנשים שהיו איתה בביתה. גם ב"היו זמנים בהוליווד" טקס הוא זה שמוביל את החולייה שהוראותיה הם להגיע לביתה של טייט ולהרוג את כל מי שנמצא שם. רק שבעולם של הסרט, הם מחליטים ללכת לבית השכן, לביתו של ריק דלטון השיכור, הנמצא בברכה. בבית הם מוצאים שוב את קליף, שנמצא בטריפ אחרי שעישן סיגריה טבולה באסיד. החלק הזה הוא החלק האולטרה-אלים היחידי של הסרט, פן שמאפיין את רוב סרטיו של טרנטינו, ועד שהוא מגיע בסרט הזה בשלב מאוחר מאוד, הוא אחד הגורמים העיקריים להרגשה שמדובר ביציאה שונה של הבמאי. אבל ברגע שהאלימות מגיעה, ושוב מידיו של קליף בות', שמבלה את הלילה האחרון שלו בתור עוזרו של ריק דלטון אחרי שהם חזרו מחצי שנה באיטליה ועם אשתו החדשה של ריק, שלא עוצר בשום רמזור אדום, מזהה את הסכנה למרות שהוא מסטול לגמרי, ומצליח כמעט לבדו להשתלט על הסיטואציה באחד מהסיקוונסים האלימים הטובים ביותר של טרנטינו. האיכויות של הסיקוונס הזה מגיעות בעיקר בזכות אלמנט ההפתעה. אחרי סרט רגוע למדי, לפתע כל הגהינום פורץ החוצה בתוך ביתו של ריק. כמובן שברגע שכל האלימות מסתיימת ושוב קליף עם ידו על העליונה, ולמרות שהוא מסטול ושהוא יודע שממחר בבוקר, בוקר אותו הוא יתחיל בבית-החולים, הוא יהיה מחוסר עבודה, בגלל שריק הנשוי הטרי לא יכול להרשות לעצמו להחזיק את קליף יותר, הוא מחייך את חיוכו השובבי, שאומר: "הכל בסדר".

שרון טייט כמקגאפין

הגדרתה של שרון טייט (מרגו רובי) ב"היו זמנים בהוליווד" כמקגאפין נתונה לפרשנות אישית בלבד ויש בה כמובן לא מעט חורים. אך מהרגע שעלו הקרדיטים על המסך וחוויתי את סופו של הסרט לראשונה, הקטלוג של הדמות בתור הכלי העלילתי שטבע אנגוס מקפיל לא עזב את ראשי. מקגאפין בקולנוע הוא מונח המתאר מכשיר עלילתי שמטרתו היחידה היא לקדם את העלילה והשאלה מהו לא חשובה כלל לסרט והוא בעצמו חסר כל חשיבות לסיפור. טרנטינו השתמש בכלי הזה בחוכמה רבה עם המזוודה ב"ספרות זולה". אנחנו מעולם לא מגלים מה יש במזוודה, אנחנו רק יודעים שהיא חשובה לדמויות ושנוכחותה בסרט מקדמת את עלילתו. ברגע שהסרט נגמר ולא נחשפת לנו תכולת המזוודה אנחנו לא מרגישים שמשהו השתנה בסרט או שמשהו חסר, וזה בדיוק מטרת המקגאפין בסרט.

שרון טייט גרסת "היו זמנים בהוליווד" היא דמות שלא עושה דבר ולא עוברת מסע. אנחנו רואים אותה נחתת בלוס אנג'לס עם בעלה הבמאי רומן פולנסקי (רפאל זווירוצ'ה), נכנסת לביתה החדש (בשכנות עם ריק דלטון), מקשיבה לתקליטים ורוקדת, הולכת למסיבה באחוזת פלייבוי ורוקדת, נכנסת להיריון ונפגשת עם חברים בביתה המרווח. בין לבין היא גם הולכת לקולנוע לראות את עצמה בסרט The Wrecking Crew ושמחה לראות את עצמה על המסך גונבת את ההצגה ומרשימה את הקהל בזכות כשרונה ולא רק יופייה (זוהי נקודה נוספת המפגישה בין מציאות ודמיון, כאשר שרון טייט המגולמת בידי מרגו רובי צופה בשרון טייט האמתית משחקת בסרט בבית הקולנוע). הסצינות שלה הן כמעט מחוסרות דיאלוגים ואין להם השפעה ישירה על עלילת הסרט הראשית, שעוסקת בעיקר בדמויות הפיקטיביות אותן יצר טרנטינו. עד לרגע האחרון ממש של הסרט, שרון טייט לא נפגשת אפילו עם שתי הדמויות הראשיות והיא רק ניצב בחייהם כשכנה, כוכבת עולה ואשתו של במאי שריק היה מאוד רוצה לשחק באחד מסרטיו.

כך, לכאורה ולפי הפרשנות האישית שלי, אין אנו מסתכלים על "תוכן המזוודה". אנחנו מקבלים את דמותה של שרון טייט כמעין כלי ריק שמתקדם לצד עלילת הסרט הראשית שחשיבותו הכוללת לאותה עלילה ראשית מתגלה רק בסופו של הסרט, ובכך משלימה של תיאוריית המקגאפין ב"היו זמנים בהוליווד" בראשי.

hollywood-sharon

לאורך כל הסרט אנחנו בטוחים כי המפגש של קליף בות' עם הנערים והנערות של צ'ארלס מנסון והיותו עוזרו האישי וחברו הקרוב של ריק דלטון, שגר בשכנות לשרון טייט, חשוב בגלל אירועי האמת שהתרחשו בקיץ 69', בו טקס (שגם עליו דברנו ופגשו קודם לכן) ועוד שתי נערות הולכים לביתה של שרון טייט ורוצחים אותה בעודה בהיריון ואת שאר האנשים שנמצאים עמה בביתה. אבל בסרט, הם מחליטים לשנות את יעדם אחרי פגישה מקרית עם ריק דלטון השיכור בחנייה שלו. המכונית הישנה של חוליית המרצחים עושה רעש רב ברחוב, וריק יוצא לצעוק על ההיפים הצעירים, שלפיו, הורסים את שלוותו. כשהם מזהים אותו בתור הכוכב של "חוק הכופר", הם מחליטים שזה רעיון טוב להוציא לפועל את הוראותיו של צ'רלס מנסון בביתו של ריק ולא בביתה של שרון טייט. אנחנו כבר יודעים איך זה נגמר. פה בעצם טרנטינו עושה את אותו תרגיל שעשה בסופו של "ממזרים חסרי כבוד" ומשנה את ההיסטוריה, כי אחרי שקליף בות', ובסוף גם ריק בעצמו, נפטרים מהאנשים שפרצו לביתם, לא נותרה חולייה שתבצע את הרצח המזעזע באותו לילה גורלי באוגוסט 69'.

טרנטינו נותן לשרון טייט חיים שניים באגדה שהוא יוצר ב"היו זמנים בהוליווד", ובזכות כך גם הופך לכאורה את נוכחותה של טייט בסרטו לחסרות חשיבות באופן כמעט טוטאלי, מה שמחזק את תיאורית המקגאפין שכן על לדמותה שום השפעה ישירה על עלילת הסרט והיא מתפקדת רק ככלי לקידומו. הדרך בה התיאוריה הזו מקבלת צורה של ממש אצלי היא החשיבות שמקבלת טייט בחייו של אחד מגיבוריו הראשיים של הסרט, ממש בסופו.

ריק ניסה לאתחל את הקריירה שלו באיטליה, שם כיכב בארבעה מערבוני ספגטי. אבל למרות שעברה רק חצי שנה ורק עכשיו הוא חוזר הביתה לאמריקה, כבר בקושי נשאר לו כסף והוא שוב חזר לנקודת ההתחלה של "מה עכשיו?". אחרי שהמשטרה והאמבולנסים הולכים מביתו, ג'יי סיברינג (אמיל הירש), מעצב שיער ובן-זוגה לשעבר של טייט שמבלה את רוב זמנו בביתה, שואל את ריק מה קרה. ריק מספר לו בקצרה, כשלפתע קולה של טייט, אותו בקושי שמענו לאורך הסרט, בוקע מתוך המיקרופון של שער הכניסה. טייט, שאמורה לפי ההיסטוריה להפוך אחרי הלילה הזה לשם מוכר בכל רחבי אמריקה בזכות הרצח המזעזע שלה, בכלל לא יודעת, בעולם של הסרט, מה קרה בביתו של ריק ועל האנשים שהיו אמורים להגיע בכלל לביתה שלה. הוא מספר לה והיא מזמינה אותו להיכנס, ובכך משלימה את תיאורית המקגאפין.

בכך שהיא מזמינה את ריק דלטון לביתה, שרון טייט פותחת בפניו לא רק שער פיזי המזמין אותו לבית שלה, אלא גם שער מטאפורי אל חייה. ניכר כי לשרון חברים ומכרים רבים ושאנשים נמשכים אליה כמו אל מגנט. למרות שלא אומרים לנו את זה מפורשות, קל לדמיין כי ההזמנה הזו לביתה ובעצם לחייה, תשנה את כיוון הקריירה הדועכת של ריק. בפעם הראשונה שאנחנו רואים את שרון נכנסת לביתה, היא נוסעת באוטו עם בעלה רומן פולנסקי. ריק אומר לקליף שהוא היה מוכן לעשות הכל כדי לשחק בסרט של פולנסקי, והנה מזמינה אותו אשתו של אותו פולנסקי אל חיקה, ודרכה אולי לאחד מסרטיו של בעלה. וכך היא מקבלת חשיבות של ממש בסיפורו של אחת מהדמויות הראשיות של הסרט, אבל אולי בעצם גם לדמות השנייה. הרי אם ריק יחזור לשחק באופן סדיר בסרטים, ובעוד של במאי כמו פולנסקי, דלתות רבות וחדשות נוספות יכולות להיפתח בפניו, וכך גם קליף בות' יחזור למקומו לצד ריק ודרך כך אולי גם לעבודתו בתור כפיל ופעלולן. ושרון טייט היא זו שמשנה את חייהם של השניים, שבדיעבד וללא ידיעתם, סיכנו את חייהם והצילו את חייה שלה, בהגנה על הכלי העלילתי שלכאורה אין לו שום חשיבות לסרט.

מילות סיום

יש עוד הרבה על מה לדבר ב"היו זמנים בהוליווד", סרט שמבקש ממך להביט בו ושוב ושוב, לחפש בו את המשמעויות הנסתרות והופעות האורח והרפרנסים ושתפרק אותו לגורמים ותנתח לו את הצורה. אפשר לדבר על השחזור המדוקדק והמדויק שעשו טרנטינו וצוותו להוליווד של סוף שנות ה-60; התפאורה, הסטים, המקומות שהיו באמת, הלבוש, וההרגשה הכללית שהסרט הזה אשכרה הגיע מתקופה אחרת בזמן. אפשר למנות את כל הופעות האורח שעדיין לא כתבתי עליהן גם אחרי שני טקסטים שלמים של אלפי מילים ומספר דו-ספרתי כמעט של עמודי וורד: כוכבי המערבונים האמריקאיים של התקופה ג'יימס סטייסי (טימותי אוליפנט) וווין מונדר (לוק פרי). אחד הכוכבים הגדולים בתולדות הוליווד, סטיב מקווין (דמיאן לואיס), שמקבל לא רק סצינה משעשעת אלא גם אנקדוטה כואבת בחייו של ריק דלטון, שהיה אמור לככב ב"הבריחה הגדולה" אבל פישל וגרם לכך שהתפקיד האייקוני ילך לבסוף למקווין. הבמאי סם וונמייקר (ניקולס האמונד). ג'יפסי (לנה דנהאם), עוד אחת מחברות הכת של צ'ארלס מנסון. וולסיץ' פרייקווסקי (קוסטה רונין), חברו הקרוב של רומן פולנסקי, ובת זוגתו אביגייל פולגר (סמנת'ה רובינסון), שנרצחו גם הם בביתה של שרון טייט.

אפשר לכתוב עוד ועוד. אבל אסיים כאן ובאותה נימה בה סיימתי את הביקורת הרגילה שלי על סרטו ה-9 של קוונטין טרנטינו: מדובר בסרט גדול ושינוי לטובה וקפיצה קדימה בקריירה של הבמאי שחשבנו שכבר עשה הכל.

מחשבה אחת על “היסטוריה של אגדה: "היו זמנים בהוליווד", ניתוח

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s