סיכום העשור: סרטי העשור של תרבות רעה – חלק 2

אתמול התחלתי לסכם את סרטי העשור שלי, אז אם בא לכם ולכן לקרוא על 15 הסרטים הקודמים ברשימה, הקדמה, פלוס עוד שלושים סרטים שאהבתי, לכו לשם. בפוסט הזה אכתוב על 15 (ועוד קצת) הסרטים שהכי-הכי אהבתי בעשור האחרון, כולל סרט העשור שלי. אני מזכיר שוב שמדובר ברשימה אישית, פרטית שנתונה תמיד לוויכוח (ברוח טובה) ודיון.

לרשימה:

15.
"חוטים נסתרים"
Phantom Thread
(פול תומס אנדרסון, 2017)

15-phantomthread

מה עוד אפשר לבקש מקולנוע, חוץ משילוב אלוהי של במאי ושחקן, כמו פול תומס אנדרסון ודניאל דיי לואיס? השניים שיתפו פעולה בעבר ב"זה ייגמר בדם", וחזרו לשתף פעולה במה שהוא כנראה תפקידו האחרון של אחד מגדולי השחקנים אי-פעם. פול תומס אנדרסון מגייס את כל כשרונו האינסופי על מנת לייצר סרט שקט ומהמם שמלא מתחת לפני השטח במלכודות ופצצות שרק מחכות להבעיר את המסך באש. תומס אנדרסון הופך את שפתו הקולנועית על הראש ומגיש לקהל את אחת מהיצירות היותר חידתיות ומיוחדות שלו, בסרט נוסף שמוכיח למה הוא מאסטר, אוטר, קולנוען בכל תא בגופו. דניאל דיי-לואיס לא לבד בסרט הזה, ולזלי מנוויל וויקי קרייפס נותנות פה גם הן הופעות מחץ.

14.
"התבגרות"
Boyhood
(ריצ'ארד לינקלייטר, 2014)

14-boyhood

אני לא חושב שאני בחיים אשכח את הפעם הראשונה בה צפיתי ב"התבגרות". באתי אליו עם ארגזים של ציפיות. ישבתי באולם הכי גדול בקולנוע לב שבדיזינגוף סנטר. אולם מפוצץ עד אפס מקום באחת מהקרנות הטרום-בכורה של הסרט המדובר של השנה. במהלך 170 דקותיו של הסרט, לא זזתי מילימטר. עברתי עם מייסון את כל תהליך ההתבגרות שלו, את כל חייו. זה היה כמו טראנס מופלא. הסרט הזה נגע בי במקום כל-כך עמוק שאני לא בטוח שאפשרי להסביר במילים. ריצ'ארד לינקלייטר לקח גימיק, לצלם סרט בזמן-אמת, לאורך 12 שנים, ולהציג בזמן-אמת את חייו והתבגרותו של ילד אחד. הוא לקח את הגימיק הזה והפך אותו ואת כל הציניקנים על ראשם, עם יצירת מופת רגישה, אמיתית ומיוחדת. כל הסרט הזה פועם מאנושיות. "התבגרות" לא חייב עשייה קולנועית גדולה מהחיים או תסריט מבריק, יש לו כל-כך הרבה יותר מזה. יש לו לב וכנות שקשה למצוא ברוב הסרטים, ואותי זה לא רק תפס – זה גם לא עוזב, כבר כמעט שש שנים אחרי.

13.
"התחלה"
Inception
(כריסטופר נולאן, 2010)

13-inception

"התחלה" הוא הסרט הפופולרי הכי טוב של העשור הזה. סרט שמבקרים, תיאורטיקנים, אוהבי קולנוע, אנשים ברחוב, אח שלי, סבתא שלי, דוד שלכם, חבר שלכם מהצבא, הבוס שלכם, כולם אוהבים. כמובן שזו הכללה גסה, הרי לכל סרט יש אוהבים ושונאים, בשביל מה יש אומנות? אבל "התחלה" הוא בכל זאת הסרט המדובר שעומד בהייפ, שמצליח להישאר בתודעה הכללית של כולם גם עשור כמעט אחרי שיצא לאקרנים. אבל מעבר לכל זה, איזה סרט חכם, איזה סרט כיפי, איזו קופסת חידות בלתי נגרמת. "התחלה" הוא סרט שאפשר, וכיף מאין כמוהו, לחזור ולראות שוב ושוב. הוא תמיד מרתק, הוא תמיד מרגיש מקורי ורענן, כאילו זו הפעם הראשונה שהתיישבתי בבית הקולנוע לראות אותו. מדובר בעבודה של קולנוען שעושה סרטי ארט-האוס במסווה של קולנוע גרנדיוזי, אקשני, עתיר תקציב והוליוודי. בא לי ללכת לצפות בו עכשיו.

12.
"ממלכת אור הירח" (ווס אנדרסון, 2012) /  "מלון גרנד בודפשט" (ווס אנדרסון, 2014)
Moonrise Kingdom \ Grand Budapest Hotel

12-moonrise-grand

ווס אנדרסון הוא אחד הבמאים החביבים עליי ביותר. אני תמיד הראשון בתור לכל סרט חדש שלו ואני תמיד נהנה ומוקסם מכל אחד מסרטיו. אני אוהב באופן די גורף את כל סרטיו, גם אלו הפחות טובים. אבל איזה עשור היה לו. עשור שהתחיל עם "ממלכת אור הירח", סרט שהוא קופסת ממתקים כיפית ומופלאה שאני רוצה לנשנש כל כמה זמן לאורך כל חיי, והמשיך עם "מלון גרנד בודפשט", יצירה יפהפייה וצבעונית בצורה כואבת כמעט על חברות ואירופה בזמן מלחמה, שלא מפסיקה להצחיק ולהקסים. אני אוהב את שני הסרטים האלו עד עמקי נשמתי ופשוט לא יכולתי לבחור מבניהם. אז בחרתי בשניהם. רק שימשיך בקו של שני אלו וווס אנדרסון ואני נהייה חברים טובים למשך המון זמן.

11.
"המועדפת"
The Favourite
(יורגוס לנתימוס, 2018)

11-thefavourite

לצערי לא הספקתי לכתוב על הסרט הזה בזמן אמת, אבל מאז שצפיתי בו לראשונה לפני כמעט שנה, אני לא מפסיק לדבר עליו ולהמליץ עליו לכולם. כבר שנים שאני יודע שאני אמור לאהוב את יורגוס לנתימוס יותר ממה שאני אוהב אותו כבר, אבל לא באמת הצלחתי להצטרף למסיבה עד שראיתי את היצירה הממזרית, המושחזת והאדירה שהיא "המועדפת". סרט תקופתי שכולו משחק כוח ואגו, עם צילום מסובב ראשים של בובי ראיין ותצוגות משחקת הורסות את הבריאות של אמה סטון, רייצ'ל וויז ואוליביה קולמן, שהפתיעה את כל העולם ואשתו שזכתה באוסקר כשחקנית הראשית הטובה ביותר באוסקר האחרון. עוד כאלו בבקשה, אדון לנתימוס.

10.
"היו זמנים בהוליווד"
Once Upon a Time in Hollywood
(קוונטין טרנטינו, 2019)

10-hollywood

טרנטינו כל-כך עצבן אותי עם "שמונת השנואים", שבאמת חשבתי שאולי הוא ואני סיימנו. אבל היציאה שהוא הביא עם "היו זמנים בהוליווד" שינתה את הכול. טרנטינו לא רק הגיש פה את סרטו הרגיש ביותר, אלא גם סרט שמרגיש כמו שילוב מנצח בין הז'אנר הטרנטינואי לבין משהו אירופאי, אוורירי, כמעט ניסיוני. טרנטינו מייצר כאן סרט רפלקסיבי על הקולנוע שהוא גדל עליו, הקולנוע שהוא אוהב, הקולנוע שהוא עצמו עושה כבר כמעט שלושה עשורים, וכמובן האנשים שממלאים את האטמוספירה של הוליווד עליה הוא גדל. "היו זמנים בהוליווד" חייב להיות ברשימה הזו לא רק בגלל שהוא ביי פאר הסרט הכי טוב של אחד הבמאים הגדולים והמהוללים של התקופה בעשור האחרון, אלא בגלל שזו יצירה מאתגרת, בוגרת ושלמה מאת במאי שבדרך-כלל מחפש לעשות שטיקים והפעם הניח אותם בצד על מנת לייצר משהו גדול יותר. וזה מורגש בכל פריים רגיש ובכל רגע אדיר. סרט גדול.

9.
"מנועים קדושים"
Holy Motors
(לאוס קאראקס, 2012)

9-holymotors

אולי הסרט הכי מאתגר ונישתי ברשימה הזו, אבל ללא ספק אחת היצירות הגדולות של העשור האחרון. קולנוע אוונגארד מפואר עם הופעות מוטרפות של דניס לוואנט האדיר. הסרט החידתי והאניגמטי הזה העיף לי את המוח ולא הפסיק, ולא מפסיק בכל צפייה חוזרת, להזכיר לי כמה גדולה יש בקולנוע. סרט שמותח את הגבולות, מטשטש את החוקים והמציאות, ומשתמש בכל המבע הקולנועי על מנת להסתכל אחורה ולהצעיד את הקולנוע קדימה.

8.
"עץ החיים"
The Tree of Life
(טרנס מאליק, 2011)

8-tree-of-life

בין כל האימג'ים עוצרי הנשימה מאת עמנואל לובצקי, לידתו של היקום, הדינוזאורים ובראד פיט, "עץ החיים" הוא קודם כל סרט מרגש. הוא מרגש בגלל היופי הבלתי נגמר שלו והגודל שהוא נותן לסיפור שלו, כן, אבל הוא מרגש גם בבסיס שלו, בלב שלו. זהו סיפור אודות משפחה והתמודדותה עם החיים ומגבלות, בעיות וכעסים, התבגרות והתרחקות. טרנס מאליק, שחזר לפורמה אדירה בעשור שהתחיל עם זכייה בדקל הזהב עבור הסרט הנ"ל, מספר את סיפור היקום כולו דרך סיפורה של אותה משפחה אחת, לכאורה לא מיוחדת, עוד אחת מהרבה משפחות בעיירות קטנות מסביב לאמריקה. זה סרט שמעלה בי דמעות וצמרמורות בכל צפייה בו, סרט שממציא לגמרי שפה קולנועית חדשה ודרך חדשה לספר סיפור. סרט של פעם בדור.

7.
"הוגו"
Hugo
(מרטין סקורסזה, 2011)

7-hugo

איזה עשור עבר על מרטין סקורסזה. הוא ביים חמישה סרטים עלילתיים בעשור הזה, כולם טובים, חלקם מצוינים, שלושה מהם ראויים לרשימה הזו. על "האירי" כבר דברנו, "הזאב מוול סטריט" נכנס לרשימה שלפני הרשימה, ונותרנו עם הסרט שהוא, אולי, הסרט הכי טוב של הבמאי בעשור הזה. את "הוגו" ניגש סקורסזה לביים עבור הבת שלו, הוא רצה לעשות סרט שגם היא תוכל לראות, ועל הדרך, בדרכו של מאסטר שאין כמוהו, יצר יצירת מופת על אובדן, חלומות וכל הקולנוע עצמו. דרך סיפורו של הוגו קברה, סקורסזה מגולל את עלילת חייו של אחד מאבות הקולנוע, ז'ורז' מלייס, קוסם שגילה טריק חדש שאפשר לעשות על הקהל – סרטים. ו"הוגו" בכלל הוא סרט שכולו קסם, ויופי ואהבה. וקשה מאוד להישאר אליו אדיש.

6.
"הרשת החברתית"
The Social Network
(דיוויד פינצ'ר, 2010)

6-socialnetwork

קשה לי להאמין שעברו כבר תשע שנים מאז שיצא לבתי הקולנוע "הרשת החברתית". אני זוכר שהלכתי לראות אותו בקולנוע כאילו זה היה אתמול. אהבתי אותו אז ביס פלאנט, ואני אוהב אותו בדיוק אותו הדבר, אם לא יותר, גם עכשיו, כל-כך הרבה זמן אחרי. "הרשת החברתית" הוא סרט שכל המרכיבים בו פועמים ומתקתקים ועובדים כמו שצריך; זה סרט עם תסריט מבריק מאת ארון סורקין הענק שזכה באוסקר מוצדק במאה אחוזים, עבודת צילום נהדרת של ג'ף קרוננוות', מוזיקה נפלאה, משחק אדיר של כולם (ואולי בעיקר ג'סטין טימברלייק), ומעל כולם דיוויד פינצ'ר, שמנצח על כל התזמורת הזו בידו הבטוחה ומלאת הכישרון. אני לא חושב שיש רגע בסרט הזה שאני לא אוהב, ואני לא חושב שיש פעם שאני אסרב לראות את הסרט הזה, שפשוט לא מאבד מהאיכויות הרבות כל-כך שלו בשום צפייה חוזרת. ההגדרה של סרט שעומד במבחן הזמן, ושפשוט לא נמאס.

5.
"בין כוכבים"
Interstellar
(כריסטופר נולאן, 2014)

5-Interstellar

תתנו לי להוריד כמה דברים מהלב: אחד מסרטי המדע-בדיוני האהובים עליי בכל הזמנים, סרט המדע-בדיוני הטוב ביותר של העשור, הסרט הכי טוב של כריסטופר נולאן מאז "האביר האפל" והכי טוב שלו בעשור האחרון, הסרט שאולי הכי אהבתי בעשור האחרון. זהו.

אבל ברצינות. איזה סרט. אני לא יכול להלל אותו מספיק. אני יודע שיש ל"בין כוכבים" לא מעט שונאים, אבל זה סרט שאני מוכן לצאת להילחם עבורו ובשמו בכל יום נתון. עבודה מרהיבה של אחד מגדולי הבמאים בדורו שמסתכל ישירות בעיניים ליצירות המדע-בדיוני הכי גדולות בהיסטוריה ולא מפחד. לא מפחד לעשות משהו אחר לגמרי, מקורי, מלא באנושיות וחמלה, עם אימג'ים כבירים וסיפור מפותל ומורכב המתפרש על פני כמעט שלוש שעות של עושר קולנועי בלתי נגמר. נולאן עושה כל-כך הרבה דברים בסרט הזה, אבל בסופו של דבר, מה שמעלה את הסרט הזה רמה אלו לא האפקטים או הצילום המרשימים, אלא הלב. הלב הענק והפועם ללא הפסקה שעומד בבסיס הסרט הענק הזה. יום אחד אני אכתוב דוקטורט על מדוע זה כנראה הסרט הכי טוב של נולאן, ואחד מסרטי מדע-הבדיוני הגדולים אי-פעם. כן, אמרתי את זה.

4.
"ליידי בירד" (גרטה גרוויג, 2017) / "פרנסס הא" (נואה באומבך, 2012)
Lady Bird \ Frances Ha

4-lady-frances

"פרנסס הא" נכתב בידי גרטה גרוויג, שגם כיבה בו. ב"ליידי בירד" היא לא שיחקה, אבל ביימה וכתבה. נואה באומבך ביים את "פרנסס הא". שני הסרטים האלו קשורים בגלל גרטה גרוויג כמובן, אבל הם קשורים גם מעבר לזה. בשני הסרטים גרוויג כותבת גרסה מסוימת של עצמה. ב"ליידי בירד" זו הנערה הצעירה שרק רוצה לברוח מהוריה ומהעיר "חסרת התרבות" לפיה בה היא מתגוררת ולהגיע למקום "שוקק בתרבות" כמו בניו-יורק. ב"פרנסס הא" זו בחורה צעירה שגרה בניו-יורק, ומנסה למצוא לעצמה מקום בתוך העולם "שוקק התרבות" הזה, ובשלב מסוים חוזרת לקבל חיבוק חם וחיזוק מהבית. הקשר התמטי בין שני הסרטים האלו קושר אותם יחדיו למקום הרביעי ברשימה הזו, אבל הסיבה האמתית היא שלא הצלחתי לבחור מבין שניהם. שניהם יצירות מופת עצמאיות קטנות, מיקרוסקופיות, שאני אוהב ברמה העמוקה והכנה ביותר שאפשר לאהוב סרט. בעוד אני סוגר את הרשימה והמיקומים, החלטתי, בלב שלם, לשים את שתי היצירות הקטנות והמושלמות האלו יחדיו. שני סרטים שאני אמשיך לראות לפחות פעם בשנה, כנראה לנצח. איזה כיף שהעשור הזה הביא לנו לא רק את נואה באומבך ברצף של סרטים אדירים, אלא גם את גרטה גרוויג, לא רק שחקנית מוכשרת, אלא גם קולנוענית בחסד.

3.
"מקס הזועם: כביש הזעם"
Mad Max: Fury Road
(ג'ורג' מילר, 2015)

3-furyroad

כמה אומץ היה לג'ורג' מילר לבוא ולעשות חידוש/המשך לסדרת הסרטים שיצר וסיים לפני שלושים שנה. כמה נורא זה יכול היה להיות. איזו בדיחה.

אבל לא. ג'ורג' מילר כנראה ידע מה יש לו בידיים. הייתה לו סיבה טובה לפתוח מחדש את הסיפור ולחזור לעולם שיצר אי-שם בשנת 1979 באוסטרליה. כי "כביש הזעם" הוא אחד מהאירועים הקולנועיים הגדולים והמרשימים של העשור, סרט אפוקליפטי מופרע ומוטרף שכל כולו עשייה קולנועית טהורה ומזוככת. זו אופרה של אקשן, שירה של טירוף, ריקוד של צבעים, קרקס של קולנוע. אני לא חושב שיש לי מספיק סופרלטיבים ליצירת המופת המסובבת ראשים ושומטת הלסתות הזו, אחת מהפתעות הגדולות של העשור הזה. ואיזו אדירה שרליז ת'רון.

2.
"בתוך לויאן דיוויס"
Inside Llewyn Davies
(האחים כהן, 2013)

2-insidell

הסרט הכי יפה שנעשה בעשור הזה על אמן מתוסכל שרק רוצה לעשות את האומנות שלו? כן. הסרט הכי טוב של האחים כהן מאז תחילת שנות האלפיים? לגמרי. יצירת מופת עדינה וקסומה? כל-כך.

יש בסרט הזה המון מהשפה הקולנועית האופיינית של האחים כהן, אבל בכל זאת זה סרט שמרגיש כל-כך אחר ברפרטואר המרשים של שני היוצרים הנהדרים האלו, שמעלה אותו רמה ושם אותו גבוה בעיניי כאחד משלושת הסרטים הכי טובים שלהם. אולי זו הסיבה שהם חוזרים להתעסק באומנים מתוסכלים שמנסים בדם להשמיע את קולם, אולי בגלל המוסיקה הנפלאה או הרגעים האנושיים הקטנים, או אולי זה בכלל איזה קסם בלתי נראה, טריק לא ידובר שעשו האחים כהן הממזרים האלו בכדי להפוך את היצירה הזו, לכאורה קטנה, שהייתה יכולה בקלות להיעלם בידיים של יוצרים פחות מוכשרים ומושחזים, ליצירה יפהפייה, נוגעת ללב, נוטפת בכנות ויופי. מסוג הסרטים שצריך פשוט להישען אחורה ולתת להם לשטוף אותך ולהוביל אותך, למלא אותך. שירה קולנועית נוגעת ללב.

1.
"המאסטר"
The Master
(פול תומס אנדרסון, 2012)

1-themaster

פול תומס אנדרסון עבד על כולם ואמר שהוא הולך לעשות סרט על הסיינטולוגיה ומקימה. בעצם מה שהוא עשה זו יצירה אודות שני גברים דפוקים מהיסוד, אחד פראי, קדמוני וחייתי, השני מכובד, אהוב ואלגנטי, ומניח אותם אחד מול השני לקרב מטמטם על נשמותיהם.
בעשור הקודם, הכתרתי לעצמי את "זה ייגמר בדם" של פול תומס אנדרסון כסרט העשור. עשר שנים מאוחר יותר, הבמאי הגדול ביותר בדור שלו עושה זאת שוב עם סרט שצמד המילים "יצירת מופת" קטנה עליו. פול תומס אנדרסון אלוף בחקירת גברים שבורים בסרטיו, וזו תמה שחוזרת אצלו שוב ושוב. אבל בסרט הזה הוא לוקח את זה צעד קדימה, ולא רק שהוא משכיל לכתוב שתי דמויות שקל לשנוא, קשה לאהוב אבל אי-אפשר להוריד מהן את העיניים, אלא ליהק את שניהם מהשחקנים הגדולים בעולם לגלם אותם. הוא לקח את שני הטיטנים האלו ופשוט שילח אותם להתפוצץ ולהתרסק על המסך. העבודות שעושים ב"המאסטר" חואקין פיניקס ופיליפ סימור הופמן הם לא ניתנים להסברה, צריך לראות כדי להאמין. פיניקס החייתי נותן הופעה פיזית ומטורללת של אדם בלי חוקים ומלא בצלקות, סימור הופמן, בתפקידו הגדול האחרון, מנסה בכל כוחו לשמור את החיה שבפנים בתוך חליפה מהודרת ומילים יפות. המפגש בין שניהם מייצר חוויה מסעירה, מרהיבה, לא נעימה בצורה הטובה ביותר.
וכמובן, יש כאן גם סיפור על אב ובן. סימור הופמן שמאמץ אליו את פיניקס, שמנסה לחנך אותו וליישר אותו, ופיניקס כילד שמורד בחוקים, אבל שמנסה תמיד להרשים את האב, לעשות את הכל כמו שצריך ולפי מה שאמרו לו, למרות הצורך הבסיסי שלו ללכת נגד כל אלו.
וגם, כן, זה סרט עם עשייה קולנועית אדירה מאת במאי מחונן שרואה בעיניים שלו רק קולנוע. במאי שתמיד משכלל את עצמו ולוקח את עצמו קדימה. "המאסטר" מכיל בתוכו רגעים קולנועיים עוצרי נשימה, עבודות מצלמה אדירות, אימג'ים שאפשר לחתוך ולתלות על הקיר. היה לי מאוד קשה להרכיב את הרשימה הזו, אבל דבר אחד היה ברור לי מההתחלה, ועזר לי להרגיש יציב בכל התהליך הזה – לא ראיתי סרט טוב יותר העשור הזה מ"המאסטר". לא הייתה לו תחרות מבחינתי. מהרגע הראשון, הוא היה בפסגה. אני לא יודע אם עוד חמישים שנה מהיום, דווקא "המאסטר" יהיה קלסיקה שאנשים זוכרים מהעשור הזה. אבל אני יודע שבעוד חמישים שנה מהיום, אם עוד אהיה בכלל, אני אזכר בחוויה הקולנועית שהיא "המאסטר" בתור הסרט שהגדיר לי את העשור הזה.

וכאן סיימנו את רשימת סרטי העשור שלי. אני מקווה לכתוב עוד כמה פוסטים שמסכמים את העשור מעוד כמה זוויות, אבל אני לא יכול להבטיח, בגלל עומס מהלימודים. שיהיה סוף-שבוע נפלא ועוד עשור מלא בסרטים גדולים.

מחשבה אחת על “סיכום העשור: סרטי העשור של תרבות רעה – חלק 2

  1. פינגבאק: סיכום שנת 2019: סרטי השנה של תרבות רעה – תרבות רעה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s