"מחתרת השישה", ביקורת

6-underground-1

לסגנון הקולנועי המובהק והמוכר כל-כך עכשיו של הבמאי מייקל ביי, יש כינוי באמריקה – בייהאם, המגיעה מהמילה האנגלית מייהאם, שאומרת: הרס, חורבן, מהומה. מייקל ביי הוא אשף בהרס וחורבן. בכאוס. בסרטיו מרובי האפקטים והאקשן יש, מעבר לזוויות המצלמה הנמוכות, התנועות החצי-מעגליות סביב השחקנים ופאתוס אמריקני, בעיקר הורסים ערים שלמות. עוד בשנת 1998 עם סרטו "אמרגדון", ביי החל לפתח ולהגשים את חזונו הקולנועי עתיר הפיצוצים והכאוס, שעלה מדרגה לגמרי עם חמשת סרטי ה"רובוטריקים" הידועים לשמצה שביים לאורך רוב שנות האלפיים.

אחרי "רובוטריקים: האביר האחרון" (החמישי והאחרון בסדרה עד כה), החליט מייקל ביי לקחת הפסקה מהסדרה הזו ומיד נקטף בידי נטפליקס והונחו בידיו המפתחות להפקה היקרה ביותר של ענקית הסטרימינג – "מחתרת השישה". לסרט תקציב של 150 מיליון דולר, והסרט צולם באמריקה, איטליה ואיחוד האמירויות. את הסרט כתבו פול וורניק וריט ריס, מי שהיו אמונים על התסריטים של שני סרטי "דדפול" ו"זומבילנד".

ההפקה הגדולה הזו מספרת את סיפורו של גאון טכנולוגי מיליארדר שאת שמו אנחנו לא יודעים (ראיין ריינולדס), שמזייף את מותו ואת מותם של עוד חמישה אנשי צוות שכל אחד אלוף בתחומו, על מנת להילחם ברשע העולמי כסוג של רוחות רפאים. המטרה העיקרת של המיליארדר והצוות שלו, הוא רודן של מדינה קטנה (ליאור רז הישראלי) שמנהל את מדינתו בעזרת הרג, עינויים והפחדה.

"מחתרת השישה" מתחיל כמו שהוא ממשיך – בסיקוונס אקשן מטריף המתרחש לאורכה של העיר פירנצה באיטליה. חבורתו של המיליארדר יוצאים מפגישה עם עורך דינו של הרודן ומיד נרדפים בידי מה שנראה כמו כול העולם בערך, והסרט פוצח בסדנת מרדף על ספידים. מהרגע שסיקוונס האקשן הזה נגמר, הסרט עוצר לרגעים בודדים בלבד של שקט, אבל לאורך הרוב הגדול של 125 דקותיו, הסרט הזה הוא הדוגמה המושלמת למכונית ללא בלמים. מייקל ביי מתעלם מזה שהבלמים לא עובדים ופשוט לוחץ על הגז בכל הכוח. "מחתרת השישה" הוא אקשן נון-סטופ.

אפשר להגיד הרבה דברים על מייקל ביי, אבל אקשן הבן-אדם יודע לעשות. בין אם אלו רובוטים חייזריים ענקיים או חבורת קודחים בחלל, ביי יודע לביים סיקוונסים שכל מהותם הם דם ואש. נראה שאחרי עשור של בימוי סרטי "רובוטריקים", שיהיו עתירי אקשן ככל שיהיו, אלו עדיין סרטים שמכוונים לכל המשפחה, ביי מתפוצץ לגמרי ב"מחתרת השישה", והבמאי פשוט לא רואה בעיניים. הדם נזרק לכל עבר ובכל הזדמנות, אימג'ים ברוטליים לגמרי מתנגנים על המסך לצלילי פיצוצים בלתי נגמרים והאלימות פועמת בכל פריים ופריים. אבל ביי מצליח לגרום לאלימות להיראות הגיוניים בעולם של הסרט, וכך זה לא נראה כמו גחמה נטו של הבמאי.
למרות שהכול באמת נראה מעולה על המסך, הסרט ללא ספק סובל מעודף אקשן. "מחתרת השישה" היה יכול להרגיש כמו סרט הרבה יותר שלם ברפרטואר של ביי אם הוא היה נותן לדמויות ולקהל שלו לנשום מדי פעם. אבל כפי שציינתי, אין לסרט הזה בלמים, ואחרי עוד פיצוץ, עוד ירייה, עוד גופה, עוד סצינת מרדף, זה כבר מרגיש יותר מדי וקל לחוש אפתיה לכל מה שנראה על המסך, כי בסופו של דבר, אין ל"מחתרת השישה" הרבה מה להציע מעבר לאקשן האובר-מסוגנן של ביי.

צריך לציין שהאקשן לא תמיד עובד לטובתו של ביי בסרט הזה מעוד סיבה: נראה שהבמאי רצה, ועשה, את כל סגנונות האקשן שאפשר לדמיין. הסרט מזפזפ בין שפות אקשן קולנועיות בקלות ובמהירות שנותנת הרגשה שקשה להתעלם ממנה של חוסר בגרות מצד הקולנוען הוותיק. לפרקים שוררת ההרגשה שנער בן 15 שמשחק כל היום במחשב קיבל מצלמות משוכללות ו-150 מיליון דולר לביים סרט. אין איפוק או עידון, ביי רוצה הכול והוא לוקח הכול ושם את זה במיקסר של סגנונות שביחד לא לגמרי עובדים ומעמיסים יתר על המידה על הסרט. בסופו של "מחתרת השישה" קשה שלא להרגיש עייף ומותש. חבל לי שהצלם, בויאן בזאלי, שעבד על כמה סרטים עם גור ורבינסקי ("הצלצול", "הפרש הבודד"), לא מיתן קצת את ביי וזרם עם הבמאי על כל רעיון מופרע שהיה לו.

6-underground-2

ואם נניח לרגע את ביי ועבודתו המבולבלת מאחורי המצלמה, חייבים לדבר רגע על התסריט של פול וורניק וריט רייס. אני חושב שכבר תקופה ארוכה מאוד, שנים, שלא נתקלתי בתסריט כל-כך מבולגן, כל-כך לא ברור וכל-כך לא אחיד. הסיפור בבסיסו הוא דווקא לא רע, הרעיון די מעניין. לשים את קבוצת האנשים האלו, כל אחד עם סיפורו והיכולות שלו, אל מול, בעצם, מדינה שלמה וכל כוחה, הוא מגניב. אבל בגלל עומס ההתרחשויות והרצון התמידי להתקדם הלאה למשימה הבאה, אנחנו לא באמת לומדים כלום על הדמויות שאנחנו מבלים איתן. אני מצטער, אבל פלאשבק של דקה וחצי-שתיים לעבר של הדמויות זה לא סיפור רקע, בטח ובטח שאחת הדמויות בקבוצה הזו בכלל לא מקבלת את הפלאשבק, באחד מהחורים הכי סתומים שראיתי בסרט לאחרונה. הטיפול התסריטאי בדמויות הוא רע מאוד, וזה עוד לפני שמגיעים לדבר על הנבל שאין בו שום ייחוד או אפיון אמיתיים חוץ מזה שהוא רודן שרוצה להרוג ואוהב דברים מזהב, המשימות מלאות החורים ענקיים, החלטות שכל אחת מהדמויות בסרט הזה לוקחות שאין בהן שום היגיון או רציונל מאחוריה ובעיקר, וזה אני בטוח שאפשר היה להניח, דיאלוגים זניחים, חיוורים וחסרי מעוף. באמת שמדובר בתסריט על גבול המזעזע, אבל לפחות היו כמה פאנצ'ים חמודים שהצליחו להצחיק אותי.

גם בגזרת המשחק זה לא שאפשר לציין מישהו לטובה במיוחד. בשנים האחרונות אני נפתח יותר ויותר לרעיון של ראיין ריינולדס, שחקן שבמשך שנים לא יכולתי לסבול, ובסרט הזה הוא החזיר את עצמו קצת לאחור עם הופעה חיוורת מאוד. כל שאר הצוות שסביבו, מלאני לורנט, מנואל גרסיה-רולפו, בן הארדי, אדריה אריונה וקורי הוקינס, גם הם פשוט, כמו הדמיות שלהם, ממלאים איזו משבצת, ולא עושים איזו עבודה יוצאת דופן. פיימן מא'אדי, המגלם את אחיו של הרודן, נתן אולי את ההופעה הרעה בסרט, מה שמאכזב במיוחד בהתחשב בהופעה המצוינת שלו ביצירת המופת של אסגר פרהאדי, "פרידה" . כיף תמיד לראות ישראליים בהפקות הוליוודיות כאלו, אבל לליאור רז לא היה הרבה לעשות עם התסריט שקיבל, וגם מה שהיה לו לעשות, הוא עשה עד רמה מסוימת, ולא מעבר.

אני חושב שאפשר להמליץ על "מחתרת השישה" כהרפתקת אקשן דבילית ולא מזיקה במיוחד לאחר-הצהריים אחד שאין בו הרבה מה לעשות, בעיקר כי לא צריך לצאת עבורו מהבית או לזוז מהספה, אפשר בלחיצת כפתור להיכנס לנטפליקס ולהעלות אותו על המסך. אם הוא היה רץ עכשיו על המסכים, ההמלצה שלי הייתה להישאר בבית. אבל מכיוון שאתם ואתן בכל מקרה בבית, אם בא לכם ולכן לכבות את המוח לשעתיים ולראות המון פיצוצים, פעלולים, מרדפים ואקשן באלפי סגנונות שונים, לכו על זה. הרבה מעבר לזה, לא תמצאו כאן.

מחשבה אחת על “"מחתרת השישה", ביקורת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s